אני מרגישה שדרך ההתנהלות הזו הגיעה לי עד כאן אני מסמנת ומראה ומסבירה.
אבל את צועקת? את אומרת? שואלת אותי ס'
"לא" אני עונה. לפעמים אני כועסת או בוכה.
"כמה זה קשה" היא מפרשת לי, "שנראה שכל מה שמוציאים החוצה רגשית, נכנס וחודר ומכאיב גם פנימה".
היא צודקת, אני חושבת לעצמי. אף פעם לא חשבתי על זה ככה.
וגם לה אני מסבירה "אם אני אבכה או אם אצעק ואתפוצץ, זה יידרוש ממני אותם משאבים רגשיים".
ואני חושבת אחר כך, על להציב גבול.
על להגיד בתוך מערכת יחסים למה אני מוכנה ולמה לא. וכמה רחוק וכמה כמה כמה איפוק אני שמה עד שאני אומרת זה לא.
או - זה קשה לי. אני לא מברזל. גם אני עלולה לקרוס. ולמה הקריטריון שלי כל כך רחוק (רק עד ל... לקרוס. ולא סתם: לא נעים, מדכדך אותי).
אחר כך אני חושבת
"להגביר קצת עוצמות", להעלות קצת גם פנימית וגם חיצונית - את הדיוק שלי בשל מה שאני רוצה שיקרה,
וכלפי חוץ להגיד בקול ברור, עם עוצמה עם צריך, ברגש, שיידעו מה שאני מרגישה.
הם לא קוראי מחשבות, ואני צריכה לתפוס מקום בעולם.
להיות קצת יותר כמו ל' או כמי מי שדואגת לעצמה.
וזה מעניין, כי נדמה היה לי שאני דואגת לעצמי, שהשנה עוד תהיה שנה של דאגה לעצמי, עם לעשות ספורט ואולי לאכול בריא.
אבל בעצם, לשים לב למה שאני מרגישה ולעצור הרבה הרבה הרבה שזה בכלל מגיע לסף שלי, לשדר זאת החוצה, זה יהיה לדאוג לעצמי.
נראה לי.
.