אני לסבית?- אני לא יודעת. יצא לי לחשוב על זה די הרבה בתקופה האחרונה.
אולי אני סתם מבולבלת כי אני 7\24 עם בנות. ואני לא מאוהבת בבנים ולא מצליחה להתאהב..
3 חברות מהעבודה יודעות על זה (טכנית 2 כי אחת עזבה) ועוד 3-4 בנות מהבסיס ועוד כמה מהאזרחות.
אולי אספר לעוד בעתיד שארגיש טוב יותר עם עצמי.
עריכה:
28.8.16 שעה: 1:18 בלילה.
הקטע הזה נכתב ונשמר כאן במערכת כבר חמש שנים.(מאז השתחררתי וכרגע עובדת 24/7 עם האנשים הכי מדהימים בעולם.משפחה שניה ממש)
יוצא לי לחשוב על זה מלא. אולי כדאי לי להשלים עם זה וזהו?
הבנתי שזה לא דבר רע או פסול בחברה, כי זה קיים. זו לא קללה או מחלה, כי זה קיים. זה משהו שמודעים אליו ותמיד תהיה על זה ביקורת. אבל אי אפשר לשנות אנשים.
ניסיתי לומר לעצמי הרבה שאולי זה סתם וזה יעבור ושלא מצאתי את האחד שיסחוף אותי מרגליי. ונחיה באושר ועושר.
אולי כי אני בסביבה של בנות ובקשר ויוצאת ומבלה איתן 24/7.
כל מי שסיפרתי לו עליי, למזלי לא הגיב בקיצוניות והתרחק אלא כן תמך וניסה לעזור.
אני לא השתנתי. אני אותו בן אדם, שתמיד יהיה שם בשביל חברים שלו ותמיד אעזור לא משנה מה ומתי. ותמיד אפשר לצחוק ולהתייעץ ולדבר איתי.
בגדול, למי מכם שאכפת לו ממני זה אמור להיות פרט שולי, לא כך?
הרי מה זה משנה בעצם.
רק דבר אחד אני לא מוכנה שיקרה. אני לא מוכנה שיתייגו אותי תחת איזהשהיא תגית שאומרת שאני לסבית.
לא סובלת תגיות ולא מתייגת אחרים בשום צורה.
אני זאת אני וכנראה שאני צריכה לקבל את זה.
היציאה בפני חברים שלי הייתה קלה יחסית עם כל הפחדים שלי, היחס שלהם אליי לא השתנה הוא נשאר אותו דבר והם רק ניסו ומנסים לעזור. אני ברת מזל שיש לי חברים כאלה.
הדבר הקשה יהיה לצאת בפני ההורים שלי כי האמת שהסיפור הוא כזה:
קודם כל אני בת יחידה. אין לי עוד אחים ואחיות. רק אני וההורים שלי גרים בבית.
וכל פעם שמעלים את הנושא הזה אם זה בעיתון או בטלויזיה או איזהשהיא דמות שמתראיינת ושהיא כזאת מהקהילה ההומולסבית.
התגובות בבית לא נעימות. אבא האמת לא מגיב בעניין ואמא מגיבה בקיצוניות ונגעלת ואם אני צריכה להביע דעה בנושא מולם אז אני אלך עם אמא שלי. רק כדי שלא תחשוב שאני כזאת.
אבל האמת שזה צורם לי, הייתי רוצה באמת שיהיה לי קל לצאת בפניהם במידה וזאת תהיה החלטתי הסופית.
אני מרגישה שאם אצא בפניהם לא משנה מתי ואיך. הם פפשוט לא יקבלו אותי, יכעסו מאוד ויעיפו אותי מהבית. לא יהיו לי הורים ולא בית.
ולכל אלה מכם שיגידו שאני מגזימה וקיצונית. אני דווקא לא חושבת ככה, כי אני רואה את התגובות בבית על הנושא הזה באופן כללי.
וברגע שהם ידעו שאני גם כזאת, זהו מבחינתי וגם מבחינתם אין לי הורים ובית ולהם אין בת.
אני כותבת את זה כאן כי מאז ומתמיד זה היה המקום מפלט שלי.
העברתי כאן את גיל הטיפשעשרה שלי וכתבתי על שטויות.
בחרתי לחזור למקום הזה ולהתחיל מחדש עם הסיפור שלי,בלי מסיכות, בלי אשליות ובלי לחיות בסרט.
זאת מי שאני. ובא לי לצעוק את זה לעולם.
חמש שנים לקח לי להוציא את זה לכתיבה. אך יותר מחמש שנים שאני מסתובבת על המחשבה הזאת.עוד מכיתה ו ביסודי שרציתי את כל תשומת ליבה של "מלכת הכיתה" והתרגשתי שנהינו חברות. כמו כל בת בגיל הזה.
זה התחיל משם ורק המשיך.
יש את ההתאהבות בכיתה ט ובצבא שנה לפני השחרור ובעבודה.
כל הבנות שהתאהבתי בהן לא סיפרתי להן. חוץ מאחת שזה היה בעקיפין אבל אני חושבת שהיא הבינה.
לא רבתי עם אף אחד אנחנו ביחסים טובים.
הסיפור שלי קצת מסובך, אני יודעת.
אבל זאת אני ומקווה שתקבלו אותי כמו שאני מבלי לשפוט.
השעה: 1:45. רות סוף.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Naama ^^