הכל התחיל משיחה פשוטה בפלאפון עם נורמן, חבר מאד טוב שלי. החלטנו להתנחל אצלו לקראת ערב כמה חברים כשבניהם אני הילה ועדי. שלושתינו החלטנו להגיע אליו יחד וכנראה שהבנו מאוחר מדיי שנגמרו האוטובוסים לכיוון הבית שלו. במזל, חבר אחר שלנו, אבי, צלצל והציע שנסע ארבעתינו לאנשהו.

יצא שאתמול בלילה היה לילה בלתי נשכח, אולי מכריע. 

אז מאירועי הערב הפשוטים ביותר למסובכים:

מסתבר, שאתמול נסענו בערך 3 שעות בת"א בשביל לקנות לי מאגנום.

אחרי שסיימתי עם המגנום החלטנו לסוע חזרה לראשון ולהכנס לנאפיס. היה מצחיק.

כשסיימנו גם עם נאפיס עברנו אל מתחת לבית שלי ואחרי שעה בערך התפזרנו לבתים. זה לא הכל.

כשעליתי חזרה אל הבית שלחתי הודעה לעדי [אתם יודעים מה היא בשבילי מהפוסטים הראשונים] שתחזור אליי ברגע שהיא בבית. התפתחה ביננו שיחה אישית. כזאת רגילה בין חברים טובים. עד הקטע שהפך את הלילה למורט עצבים עד כדי כך שמונע ממני לישון. שאלתי אותה למה היא אמרה לי לא כשהצעתי לה להיות איתי. היא אמרה, שזה בגלל שזה יהיה מוזר. מכאן לכאן השיחה התפתחה ועכשיו יש סיכויי טוב מאד שסוף סוף, אחרי כל הציפייה וההמתנה הכי שווה שהמתנתי, נהפוך לזוג. אני אדע יותר מאוחר. בערב.

ועדי אם את במקרה קוראת את זה - המוזרות תעבור מיד. אני אפילו חשבתי על דרך. ודעי לך שהמוזרות הזאת היא הדבר היחיד שמרתיע גם אותי. אבל זה שווה את זה. במיוחד כשמוזרות נעלמת ברגע שגורמים לה להעלם. אני הרוג מעייפות כי לא ישנתי מההתרגשות. אני מסיים וחוזר למיטה. אוהב אותך כמו שאף פעם לא אהבתי.

אז זהו, אני מתחכם ואכתוב בלבן על לבן, למרות שבטח יעלו על זה מאות של אנשים. כנראה שזה לא יקרה אף פעם, לדעתי היא פוחדת, יותר ממני, ואני פוחד מקשר איתה. אבל לא זה לא. נראה מה יהיה..

עריכה, אותו יום, 10:50:

או שלא, ולהפתעתי אני הרבה יותר מדיי בסדר עם זה.. במיוחד בגלל שהכל ממשיך כרגיל.. כנראה..