לפני שבעה חודשים נסעתי לגיהנום,נסעתי לפולין.
המשלחת הייתה גדולה יותר מ60 איש.החששות היו רבות,מהאנשים,מהמקומות וממה שאני הולך לראות.
אבל מה שראיתי לא הצדיק את הזוועה שהייתה.הדשא הירוק והעצים המתנוססים למעלה,מעל המשרפות ומחנות ההשמדה.
התחנה הראשונה שלנו הייתה טרבלינקה.
אין מחנה בטרבלינקה,יש אלפי אבנים קטנות ומצבה אחת גדולה. הטקס בטרבלינקה שבר את כולנו וגם אותי.
לא חשבתי שאני הולך לבכות אבל רציתי,רציתי לבכות,בישבילם,עליהם,על כל מי שהיה שם וחווה את הזוועות.
כשהיינו על האדמה המקוללת שפוכת הדם והעפר הזאת הרגשתי כעס.
כעסתי על מה שראיתי ועל ועל מה שקרה "ואיך אותו האיש הרג אומה שלמה".(רותם יעקובי)
יער לופוחובה.
"יער לופוחובה שקט, שקט מאוד"
"אין ציוץ של ציפורים ביער לופוחובה"
יש רק רשרוש של עלים ורחש צעדים ברקע,
הצעדים הם שלנו הרגליים שלנו צעדו במקום שבו צעדו אלפים כמונו שרצו לחיות,
עמדנו עטופים בדגל מדינת ישראל שרנו את התקווה,
ולהם לא היה דגל ולא המנון". (חני בונימוביץ)
ביער הזה נהרגו אלפי ילדים. כשעזבנו את היער אף אחד לא הוציא מילה. הלכנו בחיבוק
אל האוטובוס.האווירה הייתה קודרת. הרגשתי חנק בגרוני כשחשבתי מה היה קורה אם אני
והמשפחה שלי היינו שם,האם היינו שורדים?
הדמעות פרצו לבת בלא ידיעתי ולא יכלתי ולא רציתי לעצור אותן.
נתתי לדמעות לשתוף את הכאב והצער.
אושוויץ.
תמיד ידעתי שאושוויץ הוא המחנה הקשה ביותר והכנתי את עצמי לגרוע מכל.
כשנכנסתי לאושוויץ לא הבנתי את מה שראיתי.
הערפל כיסה את הכל.
כשנכנסו לבית הראשון ניסיתי לדמיין איך הם שרדו את זה ולא הצלחתי וכנראה שאני לא היחיד
כי אף אחד בעולם חוץ מאלה שהיו שם לא יוכל אפילו לדמיין על מה שקרה שם.
זוועה,לא אנושי,אלו מילים קטנות לתאר את מה שהלך שם.
הטקס באושוויץ היה הכי קשה.
סבתא של נטלי עופר הייתי במחנה אושוויץ ושרדה אותו.אבל היא נפטרה שלושה חודשים לפני הנסיעה לפולין.
היינו בביתן שהיא הייתה בו,או לפחות ממה שנשאר ממנו אחרי שהוא נהרס.
בטקס נטלי הקריאה מכתב שהיא כתבה לסבתא שלה.
"לפני שלושה חודשים זה קרה,עצמת את עייניך הכחולות ועזבת אותנו.."
"את ניצחת אותם סבתא,ואני כאן רק בזכותך,את הגיבורה שלי".
היום זו הייתה סגירת מעגל.
כל השנים בבית הספר דיברו איתנו על המלחמה ועל השואה.
ואני אף פעם לא הבנתי את זה, מהי באצם השואה?
ניסיתי להבין אבל לא הצלחתי וגם היום אני לא מבין.
המסע לפולין היה שיא הלמידה וההבנה שלי לגבי השואה.
והיום בטקס יום הזכרון לשואה ולגבורה עמדתי שם,בראש מורם
ושרתי את התקווה כמו שלא שרתי אותה מעולם.
הפעם הבנתי את המילים ואף נתתי להם משמעות את משמעות החיים שלנו
והמשך קיומנו כאן,כי אנחנו כאן רק בזכותם.
נזכור אותם ולא נשכח לעולם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
