עברה שנה עברה שנה שלמה ואני כול כך כל כוך אבודה

אני רוצה לחזור הביתה למקום שאני מכירה

אבל המקום הזה כבר לא מכיר אותי יותר,הוא גדל

הוא השתנה

הוא כבר לא הבית שלי יותר

אני נעלמתי משם

לחזור לשם לביקור זה כמו לחפש את  הרוח רפאים של עצמך

גם הם הם כול כך שונים עכשיו איפה הם ואיפה אני

אני רוצה למצוא את עצמי בחזרה

לדעת לאן אני שייכת

.

.

.

העניין הוא  שאני מחייכת וצוחקת ומקסימה (לרוב אני מקווה..)

אבל אחרי כמה דקות אני מאוסת בכול הפעיליות האלה

אני כבר לא רוצה  לחייך יותר

אני לא רוצה להגיד שטוב לי ושמח ושאני בסדר

אבל אני לא יכולה נכון

כי מי ירחם על הטיפשה שדפקה את הכול לעצמה

עבר שבוע

 שבוע כול כך ארוך כול כך מלא בעיסוקים בהתחיבוית בלעשות בלקרוא בלראות בלשמוע לטעום ולדעת

ואני עדין כול כך ריקה

אני מרגישה כאילו אני כול הזמן אל סף דמעות

אבל אני לא מצליחה לבכות

או שאולי זה לא רוצה..

ואתמול היה משהו

והיום היה משהו

ומחר היה משהו

ומחרתיים היה משהו שהוא ממש משהו משהו...

וזה יעזור ?זה באמת מה שיעזור?

.

.

.

אני מרגישה שכבר כתבתי את השרות האלה פעם

או שאולי זה מישהו אחר

או אולי זה חלום

או אולי בכלל איזה שקר יפה ששיקרתי לעצמי כדאי להרגיש פעם נוספת מלאה בתוכן במשמעות  באמירה

ובעצם אין לי כלום ששוה שיזכרו אותו

 לבלוג הזה קוראים lost in the worold

וזה כול כך כול כך נכון

i'm so fukcing lost

אני אוהבת אותכם המון נורא

לאן נעלמתם לי כולכם.

.

.

.

אני מתגעגעת

מתגעגעת לשלווה

מתגעגעת המון נורא

נושה

נ.ב

אני מצטערת שאין לי משהו שמח להגיד

באמת שהייתי רוצה שהיו לי מילים שמחות למלאות איתם את הדף

אבל אין לי...