אנחנו כאן, בקיבוץ או מה שזזה לא יהיה... עם המשפחה השנייה שלי.

לילה וקר, אז זה הזמן הכי טוב לצאת להסתובב ולחקור.

אז הולכים והולכים, וכמו בכל קיבוץ כזה יש המון מדשאות ואפשר ללכת על הכביש, כי לא באמת נוסעים בו.

ויש עצים גדולים כאלה, כמו של פו הדוב, ממש אפשר לחיות שם.

ואז אנחנו מגיעים למקום כזה שנראה בדיוק כמו כל השאר, רק שהוא מוקף בגדר.

מוקף בגדר והמון נשים בחצאיות נוהרות לכיוון הכניסה, נכנסות פנימה, מלטפות את העץ הגדול החלול שעומד במרכז וממשיכות ליציאה שנמצאת בצד השני.

אני:

"מה זה?"

את:

"נראה לי בית כנסת לנשים כזה..."

אני:

"של איזו דת בדיוק?"

את:

"אין לי מושג.

אני רוצה להיכנס לראות."

אני:

"מה את דפוקה?!

את לא נכנסת לשם!"

את:

"נו תני לי ללכת, מה הבעיה שלך?"

אני:

"די, את לא הולכת לשום מקום.

זה לא נראה לך קצת מוזר?"

את:

"כן, אבל אני רוצה לראות."

אני:

"את לא הולכת לשום מקום,

את לא יכולה לעזוב אותי. את לא מבינה?

אני צריכה אותך, אם אני רוצה ואם לא."

ואז הם באים ושואלים שאלות כמו "מה קורה" ואני מנסה להסביר.

ופתאום אני שמה לב שאת כבר לא לידי. אז אני רצה ותופסת אותך שניה אחרי שאת בפנים.

ואני לא נותנת לך ללכת שוב, ואת באמת מפסיקה לנסות. את מסתכלת עליי ומתחילה לבכות.

אני:

"אני לא יכולה לתת לך ללכת, אני פשוט לא מסוגלת."

ואז כולם באים ואני לא מבינה מאיפה בכלל.

והיא באה ואת בוכה על הכתף שלה, ומחבקת אותה.

וכולם באים ומחבקים אותך.

ואני לא מבינה איך זה שרק אני צריכה לנחם את עצמי כל הזמן.

אז אני הולכת משם, כועסת עלייך שאת עושה לי את זה.

ואני מסתובבת בקיבוץ שמלא אורות צהובים - כתומים של נורות רחוב ישנות.

ויש לי את זה בכיס אבל אני לא רוצה להשתמש בזה בכלל, אפילו שאני יכולה.

אני שומעת קול מאחוריי "תקחו אותה לחדר מספר נ'מ!"

ואני הולכת ופתאום הן מאחוריי, ואני הולכת לחדר הזה, ורואה אותך שם יושבת על כסא עץ מוזר,

ואת שוב בוכה, והיא שוב מחבקת אותך.

ואני עומדת בדלת, מסתכלת עלייך ועליה, מה הייתי נותנת בשביל להחליף אותה,

רק בשביל שתדעי שאת יכולה לסמוך גם עליי.

פתאום את מרימה את המבט, ופנים ורודות, סמוקות רטובות דמעות מתגלות אליי. את מסתכלת לי עמוק בעיניים,

ואני לא יכולה לשאת את זה, אז אני בורחת משם, נופלת תוך כדי.