אני זוכרת כשהייתי קטנה, בת 6 או 7 את השכן מלמעלה.
קראו לו מקסי, מקס הלוחם.
הוא היה גובהה ורזה, היה לו שיער ארוך כזה עד הכתפיים
והוא תמיד חייך כשראה אותי.
הוא היה עושה עליי בייביסיטר בשבתות,
רואה איתי סרטים מצויירים עד מאוחר, ואם היה פוגש אותי במדרגות,
היה עושה לי אווירון לאורך כל הקומה. השכן מלמעלה, מקסי.
היום קצת התבגרנו שנינו ומי חושב על זה.
סרטים מצוירים ואוורונים במדרגות, שטויות של ילדים.
שנינו נורא עסוקים פתאום בלהיות תעסוקים.
יש לו את העבודה שלו, יש לי את הלימודים, אין זמן.
אני כבר לא שמה לב מי עובר לידי במסדרון, זורקת איזה "שלום" או "בוקר טוב" מנומס בשביל לעבור למדרגות.
שכן או שכנה, מי יודע ואת מי זה מעניין?
המדרגות, המרצפות הסדוקות והדרך החוצה זה כל מה שחשוב עכשיו.
כל דיאלוג בחלל האטום הזה שבין הדלת לדלת נראה לי מיותר לחלוטין.
היום הורדתי את הזבל. אני אף פעם לא עושה את זה.
מפחיד שם מאחורה, המנורה נשרפה עוד בשנת 99, ולא טרחו להחליפה מאז
ככה שתמיד חשוך שם ומסריח והדימיון מוביל אותי
למקומות הכי בזיאריים שאפשר לנדוד אליהם.
ראיתי את מקסי, קוראים לו מקסימילאין עכשיו. הוא פתח לי את הדלת בנימוס וחייך חיוך מלא שיניים.
האשפה בבפח והכל בא על מקומו.
שנינו נכנסים לבניי והוא קורץ לי "יאללה, אווירון כל הקומה?"
לא הגבתי. מי זה האיש הזה בכלל? איזה בחור שמן וקירח שאני לא מכירה.
נעול בחולצה מכופתרת עם תג שם מתנדנד מכיס החולצה,
מכנסיים מטוקטקים ונעלי עור. מי זה לעזאזל?!
אנשים משתנים.
אני רוצה אווירון כל הקומה, אני רוצה סרטים מצוירים ביום שבת, אני רוצה שוקו עם מרשמלו, אני רוצה.
החלומות חזרו ואני המאושרת באדם. מצטערת אם את לא.