 כינוי:
שירי ג. מין: נקבה תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מרץ 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | | 29 | 30 | 31 | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר |
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
?OH CANADA
7 שנים אני כבר בקנדה, ועדיין לא התרגלתי ולא אתרגל לעולם לדברים מסוימים כאן.
מי שקרא פוסטים קודמים שלי כאן יודע שהדבר הכי הכי הכי שנוא עלי במדינה אהובה זו הוא כמובן החורף הזוועתי והבלתי נגמר, ש"בשבחו" הפלגתי כאן רבות.
אבל לא בחורף עסקינן הפעם, אלא בדבר אחר שלעולם כנראה לא אוכל להתרגל אליו והוא: להיות יהודי-ישראלי בקנדה. כן. זה נשמע פשוט, אבל למעשה זה די מתסכל. לחגוג כאן חגים זה בעסה, כי מסביב הכל כל כך כרגיל וחולין. לבוש בגדי חג אתה הולך לחגוג את ליל הסדר/ארוחת ראש השנה/מסיבת פורים, ואתה מרגיש כמו המשוגע היחיד במדינה קנדית שפויה.
מצד שני, כשהם חוגגים כאן את חג המולד, אני מרגישה כמו השפויה היחידה בים גדול של המוני אנשים שצובאים על החנויות וקונים בטירוף מכל הבא ליד (עבור אנשים שחלקם מענינים להם את קצה הזרת השמאלית בימים כתיקונם, אבל "צריך לקנות לכוווולם מתנות"), מקשטים במרץ את חזית הבית בעוד סנטה וצבאים, ואורות חג המולד.... אני מרגישה אז שפויה אך גם מאוד לא שייכת.
ולמה בעצם נזכרתי לכתוב פוסט זה ממש כעת? אהה, כן, כי אתמול הייתי בטקס יום הזכרון במרכז הקהילה היהודית.
איכשהו, הטקס הנ"ל במקום לגרום לי תחושת אחווה עם כל היושבים עמי באולם, גרם לי לחוש מאוד לא שייכת (והפעם לבני עמי, וואלה, מצבי כנראה קשה ביותר). זה שהטקס נערך כמעט כולו בשפה האנגלית,ניחא. מדי פעם הם באמת זרקו לנו עצם והכניסו טקסט בעברית. אבל שיבוש השיר של אביב גפן "לבכות לך", גרם לי בכנות געגועים עצומים לביצוע בקולו הקרפדי של אביבוש.
להקת צעירים חובשי כיפות בשם תמוה (משהו כמו: להקת יצחק רבין?!) ניגנה את השיר באופן לא מרנין במיוחד. הסולן, בחור צעיר וחביב שר את השיר בעברית במבטא קנדי כבד, ושיבש שורה או שתיים. זה עשה לי מעט נאחס.
אחריו שרה להקה של אנשים מבוגרים שבהחלט יכלו ללמד דבר או שניים את זבי החוטם ששרו לפניהם.
אבל הנאחס האמיתי שלי היה בסוף הערב, קמנו לשיר את ההמנון הישראלי. ניצח על כולנו הרב שלפני דקה הקריא בכול נרגש את הקדיש. שרנו את ההמנון והרגשתי קצת צביעות ונאחד בנשמה לשיר את המילים: "להיות עם חופשי בארצנו ארץ ציון ירושלים", בעוד רגלי עומדות על אדמת ניכר, ודמעתי. ואז, מיד משסיימנו את השירה, עוד לא הספקתי להתאושש, וכבר הרב החל בשירת.... ניחשתם? כן, ההמנון הקנדי.
ולאף אחד זה לא ממש הזיז. רק אני חשבתי: מה לעזאזל?....
אבל ככה זה תמיד כאן, ואני כבר אמורה להיות רגילה לכך שבסוף שירת ההמנון הישראלי בטקסים המרגשים,
מיד עוברים לOH CANADA.
תגידו: אז מה את עוד עושה שם אם כך את מרגישה?
אענה במשפט החביב על בן זוגי, הציניקן הידוע: "החיים זה לא משהו"
או במשפט מהשיר של לנון:
LIFE IS WHAT HAPPENS TO YOU WHILE YOU'RE BUSY MAKING OTHER PLANS
| |
 עדכונים ומסיבת יום העצמאות
עדכון ראשון: מזג האויר כאן משו משו. אמנם האביב הזה התחיל בסימן פסיכיות עם שלג ובקרים קרים ועוד מרעין בישין שקנדה יודעת לייצר, אבל טפו טפו חמסה חמסה, בשבועיים האחרונים מסתמן שינוי לטובה מבחינת מזג האויר ויש שמש וחמים (במושגים קנדיים) ונעים ובכלל, נהדר. אין תלונות!
עדכון שני: לגבי המסיבה אותה ציינתי בסוף פוסטי האחרון, למרבה האירוניה הייתי מודאגת שמה ארקוד כמו קשישה או משהו דומה. ובכן, מיטב הרקדנים באותו הארוע היו אנשים מגיל שישים ומעלה. אני ובן זוגי הרגשנו שם ממש קינדרלעך, אבל מצד שני הרגשנו עד כמה מצבנו מבחינת כושר ריקודים עלוב ביותר. השתדלנו להתחבא בין הקשישים שפיזזו בכישרון רב לצלילי מוסיקה משנות השישים והשבעים (בן זוגי טען שכמובן שהם רוקדים היטב את הריקודים האלו, הרי הם באמת רקדו באותם השנים, בצעירותם. המפפפ).
לפני קצת יותר משבוע חגגנו כאן את יום העצמאות הישראלי במסיבה של מרכז הקהילה היהודית, בשיתוף עם הסוכנות היהודית והשגרירות היהודית וכו'. היה נחמד, אם כי גרם לי להרגיש מוזר משהו. היתה לי מעין תחושה כמו כשאני מפזמת את השיר: "אין לי ארץ אחרת", מעין תחושת "מה לעזאזל אני עושה כאן, כשאני חוגגת את מה שקורה שם?".
הרי כל האנשים שרקדו ושרו באותו העולם, מוקפים בדגלי ישראל, ובשאר סמלים ישראליים למהדרין, בעצם נמצאים כאן מבחירה. חוגגים בגלות את יום העצמאות הישראלי (?). שלא תבינו, נהניתי מאוד, אך תחושת התלישות היתה חזקה מתמיד.
לשיאה הגיעה תחושה זו, עת עמדנו כולנו לשירת ההמנון ה....קנדי, שפוזם בהתלהבות רבה ע"י זמרת חיננית וקנדית למהדרין.
לאחר שסיימה את שירת OH CANADA, פצחה הקנדית בשירת "התקווה" במבטא קנדי כבד, ושגיאה מעצבנת בשורה ("כל עוד בלבב פנימה עין לציון צופיה " ולמרבה הבאסה, בן זוגי הוכיח שגם הוא הופך קצת לקנדי כששאל אותי: "את בטוחה שזו טעות").
בתי מאוד מאוד נהנתה, במיוחד כשרקדנו איתה לצלילי מוסיקה ישראלית, וכשהצליחה להרים גוש בלונים כחול לבן ולקחת אותו הביתה.
בקיצר, אני שוב מדגישה: נהניתי, והיה נחמד מאוד, והערב כולו היה מושקע ונחמד ובכלל, כיפי. אבל משהו היה חסר. לא יודעת. אולי אני סתם מתגעגעת לישראל. אולי זו הפולניה שבי שאוהבת להתלונן.
המממ... בעצם, במחשבה שניה, אני יודעת בדיוק מה היה חסר: פטישי הפלסטיק וספריי השלג....וגם כמה שיפודי פודי על האש.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
