ישראלית בעיר זרה
האביב כבר כאן!!! |
 כינוי:
שירי ג. מין: נקבה תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מאי 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 5/2008
10 שנים
היום בדיוק אנחנו חוגגים 10 שנות נישואין.
ואני צריכה להזכיר לו (את בטוחה שזה מחר? לא יכול להיות) וגם להתחנן שנצא לאיזה מקום ביחד לרגל המאורע.
| |
?OH CANADA
7 שנים אני כבר בקנדה, ועדיין לא התרגלתי ולא אתרגל לעולם לדברים מסוימים כאן.
מי שקרא פוסטים קודמים שלי כאן יודע שהדבר הכי הכי הכי שנוא עלי במדינה אהובה זו הוא כמובן החורף הזוועתי והבלתי נגמר, ש"בשבחו" הפלגתי כאן רבות.
אבל לא בחורף עסקינן הפעם, אלא בדבר אחר שלעולם כנראה לא אוכל להתרגל אליו והוא: להיות יהודי-ישראלי בקנדה. כן. זה נשמע פשוט, אבל למעשה זה די מתסכל. לחגוג כאן חגים זה בעסה, כי מסביב הכל כל כך כרגיל וחולין. לבוש בגדי חג אתה הולך לחגוג את ליל הסדר/ארוחת ראש השנה/מסיבת פורים, ואתה מרגיש כמו המשוגע היחיד במדינה קנדית שפויה.
מצד שני, כשהם חוגגים כאן את חג המולד, אני מרגישה כמו השפויה היחידה בים גדול של המוני אנשים שצובאים על החנויות וקונים בטירוף מכל הבא ליד (עבור אנשים שחלקם מענינים להם את קצה הזרת השמאלית בימים כתיקונם, אבל "צריך לקנות לכוווולם מתנות"), מקשטים במרץ את חזית הבית בעוד סנטה וצבאים, ואורות חג המולד.... אני מרגישה אז שפויה אך גם מאוד לא שייכת.
ולמה בעצם נזכרתי לכתוב פוסט זה ממש כעת? אהה, כן, כי אתמול הייתי בטקס יום הזכרון במרכז הקהילה היהודית.
איכשהו, הטקס הנ"ל במקום לגרום לי תחושת אחווה עם כל היושבים עמי באולם, גרם לי לחוש מאוד לא שייכת (והפעם לבני עמי, וואלה, מצבי כנראה קשה ביותר). זה שהטקס נערך כמעט כולו בשפה האנגלית,ניחא. מדי פעם הם באמת זרקו לנו עצם והכניסו טקסט בעברית. אבל שיבוש השיר של אביב גפן "לבכות לך", גרם לי בכנות געגועים עצומים לביצוע בקולו הקרפדי של אביבוש.
להקת צעירים חובשי כיפות בשם תמוה (משהו כמו: להקת יצחק רבין?!) ניגנה את השיר באופן לא מרנין במיוחד. הסולן, בחור צעיר וחביב שר את השיר בעברית במבטא קנדי כבד, ושיבש שורה או שתיים. זה עשה לי מעט נאחס.
אחריו שרה להקה של אנשים מבוגרים שבהחלט יכלו ללמד דבר או שניים את זבי החוטם ששרו לפניהם.
אבל הנאחס האמיתי שלי היה בסוף הערב, קמנו לשיר את ההמנון הישראלי. ניצח על כולנו הרב שלפני דקה הקריא בכול נרגש את הקדיש. שרנו את ההמנון והרגשתי קצת צביעות ונאחד בנשמה לשיר את המילים: "להיות עם חופשי בארצנו ארץ ציון ירושלים", בעוד רגלי עומדות על אדמת ניכר, ודמעתי. ואז, מיד משסיימנו את השירה, עוד לא הספקתי להתאושש, וכבר הרב החל בשירת.... ניחשתם? כן, ההמנון הקנדי.
ולאף אחד זה לא ממש הזיז. רק אני חשבתי: מה לעזאזל?....
אבל ככה זה תמיד כאן, ואני כבר אמורה להיות רגילה לכך שבסוף שירת ההמנון הישראלי בטקסים המרגשים,
מיד עוברים לOH CANADA.
תגידו: אז מה את עוד עושה שם אם כך את מרגישה?
אענה במשפט החביב על בן זוגי, הציניקן הידוע: "החיים זה לא משהו"
או במשפט מהשיר של לנון:
LIFE IS WHAT HAPPENS TO YOU WHILE YOU'RE BUSY MAKING OTHER PLANS
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
