אז ככה. שנה חדשה...חודש חדש...פוסט חדש...ובלוג לא כל כך חדש אבל גם לא כל כך ישן...שנסגר.
אז אני אסיים בדברים שמציקים לי.
יואב, אני ואתה. פעם היינו ממש ממש קרובים. היינו אוכלים כל היום צ'יפס, ובחופש הגדול היינו קמים ומעירים אחד את השני, אתה היית מכין לנו לחם מטוגן והיינו יושבים עם סוכר מול הפאוור ריינג'רס. היינו רואים סרטים ביחד. כשהייתי מתעוררת מחלום רע או פשוט חוזרת מבצפר עצובה או עצבנית, או שהייתי בוכה....היית שם בשבילי. תמיד.
היינו יושבים שעות ומדברים, או משחקים מלחמה בקלפים ומונופול באמצע הלילה בחופש הגדול. היינו ישנים אחד לשני בחדר כל חופש גדול.
בבית הישן עוד..היינו משחקים כל ערב בזה שאמא ואבא ומרב- המבוגרים, הם האויב ושאנחנו צריכים להגיע למטבח בלי שהם יראו אותנו ואז בחזרה לחדר.
ואז...
כשאני הייתי בד' או משהו כזה...אתה התחלת להתרחק. כבר לא היינו משחקים אחד עם השני, היית גדול מדי. ועדיין בחופש הגדול היית מכין לחם מטוגן, היינו רואים סרטים.....היינו עושים קצת דברים ביחד.
והתחלת לשחק כל היום כדורסל במגרשים ולא ראית אותי ממטר. ורבנו.
וזה סבבה כי גם אני כבר הייתי די גדולה. סוף יסודי והכל.
כשאני עליתי לז'...אתה התחלת יב'. וכשהיית רואה אותי בבצפר..או עובר לידי. הייתי אוויר בשבילך. אני הייתי עם החברות שלי. ואתה עם שלך. ובבית כל הזמן היית נסגר בחדר עם המחשב. ואוקיי, ככה זה, לא? קשר לא נשמר.. היית גדול מדי..
ואז התגייסת. והתחלת לחזור הביתה ממורמר ולהסתגר בחדר בסופי שבוע. כשניסיתי לדבר איתך, לשתף אותך בעבודות, תעודות, דברים שקורים לי בחיים...זה לא עניין אותך ופשוט העפת אותי באלגנטיות.
ככה עברו שנתיים. כמעט שלוש. שמפעם לפעם שהיית בא לבית הייתי מחליטה שאני לא מדברת איתך יותר. ואנחנו עוברים אחד על פני השנייה בלי לדבר בבית. בקושי שלום אתה אומר כשאתה חוזר. ויום שישי אחד. הבאת את שירי. וסבבה...הייתם נסגרים לכם בחדר..יוצאים רק כדי לקחת משהו לאכול וכו'.
אז בכלל החלטתי..שאני לא מדברת איתך. אבל כל הזמן אני מנסה שוב. אולי זה ישתנה?.
ובשישי האחרון. פשוט סגרת לי את הדלת בפרצוף תרתי משמע- גם פיזית וגם בקשר למה שניסיתי לתקן איתך.
אז זהו. אני לא מנסה יותר. אתה יותר בוגר ממני לא? אתה גדול ממני בכמה, חמש שנים? לא הגיע הזמן שתנסה לבנות קשר נורמלי עם אחותך?.
ברור שכלום מזה לא יגיע אלייך. לעולם. אבל העיקר שהשתחררתי קצת.
ניתקתי קשר עם גל.
הגעתי למסקנה שכלום מזה לא עוזר. בטח לא לי.
ואת הדבר האלמנטרי של לענות למישהי שהיית בקשר איתה שנה וקצת.....לא עשית. אז חבל בכלל על הזמן שלי. שהשקעתי בך. כי אתה לא שווה את זה. בכלל.
ניתקתי קשר גם עם נתנאל. גם אתה לא שווה כלום. היה מאוד נחמד שאמרת לי פעם קודמת שאני אלך להתאבד. ואז אחרי כמה חודשים פשוט חזרת לדבר איתי. חשבתי היי! אולי נתנאל השתנה. וכל הזמן חיכיתי לסליחה שלך. שלא הגיעה. ונתתי לעצמי להיקשר אלייך. שוב. ונתתי לך להתקרב אליי. וגס וואט? עשית את זה שוב. אולי במילים אחרות. אולי מסיבות אחרות (לפי מה שאמרת..). אבל עשית את זה.
ואני כל כך מצטערת ושונאת את עצמי על זה שנתתי לזה לקרות. כי אני נפגעת מזה. לא אתה, בטוח.
"ואם האור הזה הוא אש גדולה, אני רוצה אותך שלי ולא שלה, אני חושבת שלחשוב זו מחלה, בוא תלחש לי את השיר ששרת לה" [עברי לידר- השיר ששרת לה].
השיר הזה היה נכון לגבי כל כך הרבה אנשים בחיים שלי.
אחרי ששיחררתי את עצמי מלהיות כבולה לאחד.....סופסוף, אחרי שלוש שנים, החלפתי אותו באחר. שהיי. הוא תפוס גם. איזה יופי. אני חכמה! יש!.
השנה הזאת...2006. הייתה מלאה. בהמון דברים. חלקם טובים מאוד, חלקם פחות, וחלקם גרועים
אבל הדבר היחידי שאי אפשר לשלוט בו זה הזמן. ואני מחליטה בזאת שאני מנצלת כל דקה מעכשיו.
ואני גם סוגרת את הבלוג כי זה פשוט לא אותו דבר כמו בקודם.
אז בטוח אחרי שאני אלחץ על "שמור" יצוצו לי בראש עוד 8997 מיליון דברים שרציתי לרשום, אבל זה יהיה מאוחר.
אז להית'. ושנה טובה.