Don't Dream It's Over

גל כבר לא בחיים שלי. אבל איכשהו אני מתגעגעת לזה שהייתי מחכה שהוא יתחבר. מחכה שהוא יענה לSMSים, מדברת איתו בטלפון, אני מתגעגעת ל"מניינים" שהוא היה זורק במסדרון....אבל אין לי את זה. כי מצד אחד, אני לא מצטערת על מה שאמרתי, כי די, כמה אפשר לאכול חרא מבנאדם אחד?. אבל מצד שני, אני כן רציתי...רוצה...אותו בחיים שלי. כידיד אמיתי. אבל הוא לא יכול לתת לי את זה. כי הסיבה היחידה שהוא היה והציע "ידידות" איתי הייתה שהוא פחד שיום אחד אני אנסה לחתוך את הורידים וזה באמת יצליח לי פעם אחת. וזה יהיה כביכול על מצפונו כי הוא לא החזיר לי אהבה...

אבל זה לא ככה.

ואני עשיתי טעויות במערכת יחסים הזאת שהייתה לי איתו. אבל נראה לי שהטעות הראשונה והגדולה והכואבת מכולן הייתה העובדה שהוא אמר ,כשאמרתי את מה שאמרתי, שנהיה ידידים, ואני הסכמתי. כי הייתי כל כך מסונוורת מלאהוב אותו. וקיוויתי כל הזמן הזה שהוא יהיה איתי. שמידידות זה יהפוך לאהבה, הדדית. ולא הייתי צריכה להסכים ולקבל את זה. כי המטרה הזאת של האמירה שהייתה לי לגל הייתה להוציא את זה ממני. להוציא אותו ממני. וזה לא קרה וזה רק נמשך יותר זמן ממה שזה היה צריך להימשך.

וזה שעכשיו אני ככה פגועה ממנו, שוב, זה ממש דבילי אבל אני לא מצליחה להפסיק את זה. כי את הדבר הכי טריוויאלי ואלמנטרי וברור שהוא היה יכול לעשות הוא לא עשה- הוא אפילו לא הגיב על ה"פרידה" שלי ממנו. על זה שאמרתי לו מה שאני חושבת. לא הגיב לא בשיחה, לא ב"טוב", לא במבט...וזה הכי כואב. כי הבנתי שבשבילי הוא היה הרבה יותר ממה שאני הייתי בשבילו.

כמו שזה תמיד קורה לי עם אנשים. הם הרבה הרבה יותר חשובים לי ממה שאני חשובה להם..כמה שאני מובנת מאליה לכל כך הרבה אנשים...כמה שאני פה רק בשביל שהם יוכלו לדבר על הבעיות שלהם עם חברות/ים שלהם...בשביל שהם יוכלו לספר כמה הם לבד בלי חבר שלהם....כמה הם לא יודעים מה לקנות לחבר/ה שלה/ו ליומולדת....

כמה שהם מרכז העולם.

כמה שאין את הכוח, או בעצם את הרצון לעצור שנייה את הדיאלוג (או בדרך כלל המונולוג...) על עצמם ולשאול מה איתך? מה שלומך? תספרי לי מה עובר עלייך. מה עם הסטוקר. מה קורה איתך..

ונמאס לי. כי תמיד שאנשים צריכים אותי- לטוב ולרע, אני שם. אבל כשאני צריכה אותם...הם לא פה.

כואב לי שהחברה הכי טובה שלי מוצאת לי תחליפים...ואז עוד באה אליי בטענות על היחס....

זה כואב.

כואב לי שאחי שונא אותי

כואב לי שאין לי שום קשר נורמלי עם המשפחה שלי. אנחנו פשוט קבוצת אנשים שחיה לצערה באותו בית. וכשבאים אורחים או אנשים מבחוץ אז מראים חזית אחידה ומאושרת...

כואב לי שאין לי אף מישהו שאני אוהבת בכיתה שלי. שאני רוב הזמן שם לבד.

יש לי את מלי. ואת אדם.

וכן זה כיף וזה אחלה, ותודה לכם

אבל זה לא מספיק. אני שונאת את הילדים האלו. הם כל כך ילדותיים בעיני. כל כך מגעילים, דוחים. אפילו מגיעים לרמות של רוע בהתנהגות שלהם כלפי כל מיני דברים.

כואב לי שאפילו אנשים שאמורים להיות "חברים" שלי שולחים אותי למות, להתאבד.

כואב לי להודות כמה שברוריה ויעל צודקות. כמה שאני לא משקיעה בלימודים וכמה שהציונים שלי לא מספקים.

כואב לי להודות שלמרות שיש כמה אנשים שכן לפעמים מקשיבים לי. ומנסים לעזור לי

זה לא עוזר לי. אני רוצה יותר מדי. אני מצפה ליותר מדי

אני צריכה להרגיש תמיד שאכפת לאנשים ממני. אני צריכה להרגיש אהובה. שיחבקו אותי.. שישאלו אותי מה שלומי...וירצו לדעת את התשובה באמת.

אני מצטערת.

זאת אני.

קצת שחרור קיטור. יש עוד הרבה אבל נראה לי שזה מספיק לי להפעם..