פרק 31:"זמן ללכת".

"אל תערב אותו,הוא לא קשור לזה!" היא ביקשה בקול מתחנן "אז כדאי שתעיפי אותו מכאן.לא נראה לי שזה ימצא חן בעיני מורדי שהוא יבוא איתך לכל מקום" הוא הזהיר אותה "זה כבר לא הודעה ממני זאת הודעה ממורדי" הוא נשק לה על הלחי "יום אחד מיטל" הוא הזכיר לה ויצא מדלת המטבח.עידו בחן את יציאתו של סער והביט אל עבר מיטל שלא יכלה להסתכל לו בעיניים.היא קמה ממקומה ויצאה מהמטבח במהירות.

שון נכנס אל דירתו בסערה.העובדה שהיא ראתה אותו הלחיצה אותו.אבל דבר אחד הרגיע,שאחרי כמה ימים שהוא לא ראתה אותה בביה"ס,היא שם שוב.הוא החליט שהוא לא הולך לשם יותר ושעכשיו הוא רגוע.עד היום הוא לא יודע למה כ"כ אכפת לו אם היא בסדר או לא,אבל הוא הרגיש חייב ללכת.דבר אחד הטריד אותו פתאום ולא נתן לו מנוחה – האם היא סיפרה לאנשים שראתה אותו או שהיא האמינה לגירסא שהוא נתן לרופא?

לאחר שיהודה חזר לעבודה,גלית לא הפסיקה להטריד אותו במשיבון "יהודה,אנחנו צריכים לדבר" היא אמרה אל תוך המשיבון "אני יודעת שאתה מתחמק ממני.מתישהו אתה תצטרך לדבר איתי,אני המזכירה שלך" יהודה ישב במשרד,כשידיו מונחות על השולחן ומבט פניו היו מודאגות ולא רגועות כלל.

עמית ישבה בקפיטריה עם טל שהצטרף אליה.כל הזמן שטל דאג לפתח איתה שיחה ולהרשים אותה,היא מצידה הביטה אל עבר איתי שעמד הרחק ממנה.היא לא הורידה את העיניים שלה ממנו.מביטה בו איך הוא עומד עם החברים החדשים שלו לכיתה ומדברים ביניהם,ורק הוא עומד ומקשיב "...זה היה הרגע הכי מצחיק בחיי.." סיכם טל בצחוק מתגלגל.כשהוא הבחין שעמית כלל לא הקשיבה לו הוא מחק את חיוכו "הוא מעניין?" הוא שאל בטון נפגע.עמית הסיטה את מבטה אליו "מה?" "למה את לא אומרת לו שהוא מוצא חן בעיניך?" עמית הביטה בו בגבות מקומטות "אני? א-אני מה פתאום.." היא גמגמה "זה ברור שאת מעוניינת בו" הוא השיב לה "רק חבל שיש לו חברה לא?" מזכיר לה על השיחה הקודמת שלהם עליו.עמית השפילה את ראשה "אני מצטערת" "זה בסדר.את לא צריכה להתנצל על כך שאת מעוניינת בו" הוא גיחך "כן,אבל אתה שעה מדבר איתי ואני בכלל פוזלת לשם" היא קראה בנימה מבואסת "אני לא מבין מה הקטע ביניכם,יש לו חברה לא?"

רות כמו בכל יום,הכניסה את ליאן,הבחורה מהרחוב לה היא תמיד מסייעת,אל תוך הבית "כנסי מהר" היא זירזה אותה.ליאן נכנסה בזריזות אל תוך המטבח "שבי,הכנתי אוכל טעים" אמרה רות בנחמדות ופזלה מדי פעם לבדוק שאף אחד לא מגיע "את בטח רעבה" ליאן חייכה במבוכה והנידה את ראשה בהסכמה "יותר מדי" היא אמרה בקול חנוק,כאילו לא היה לה אוויר מספיק בכדי לומר את זה.

מיטל הסתובבה בחוסר רוגע בחדרה.איך היא הולכת לעשות את זה,היא לא יודעת – כך חשבה.

"יש לך 24 שעות להפטר מהשוטר הזה שלך ולהמציא תירוץ שאת לא צריכה יותר שומר,כי אחרת חבל שאנחנו נמצא דרכים לא חוקיות להפטר ממנו..נכון?" היא נזכרה בדבריו של סער.לעשות את זה בעצמה,היא לא יכלה,אבל היה לה כבר רעיון אחר.אבא שלה.

נועם ישבה בשיעור מתמטיקה.בזמן שכולם מעתיקים את החומר מהלוח,היא ציירה במחברת שלה.

כל המחברת הייתה מלאה בקשקושים "נועם?" עוררה אותה המורה.נועם הרימה אליה את מבטה "הכל בסדר? את משלימה את הפערים?" היא שאלה בנחמדות וזו חייכה אליה בחזרה והנידה את ראשה "אם את צריכה עזרה,יש לך את יונתן שיעזור לך" היא הביטה לעבר הנער שעליו דיברה המורה והבחינה בו,מחייך מאוזן לאוזן.נראה היה שהוא בשמחה יעזור לה עם השיעורים.נועם גלגלה את עיניה אל עבר החלון ושם היא ראתה אותו שוב.היא מצמצה את עיניה כמה פעמים,לוודא שהיא לא חולמת ושהיא אכן רואה אותו,עומד מאחורי הגדר ומביט בה בעיניים מלאות בסקרנות.היא ידעה שהפעם הוא לא יברח לה,אחרת למה הוא חזר? היא החזירה את מבטה אל עבר המורה שהמשיכה להכתיב בלוח והרימה את ידה "כן נועם?" "אני יכולה ללכת שנייה לשירותים?" "כן,בזריזות" היא קמה ממקומה במהירות ויצאה מהכיתה אל עבר היציאה.

עמית ישבה בחוץ עם טל.הוא לחץ עליה לספר על איתי והיא נכנעה לו "יש דברים שקשה להסביר" היא התחמקה מהשאלה שלו על עדי "מה כל כך מסתורי בחברה שלו?" עמית חייכה "אילו רק ידעת" היא מלמלה בלחש,תוהה אם שמע אותה "והוא יודע שאת ככה מאז שהיית קטנה?" "לא!" היא התפרצה בקול מבהיל "ואם תעז לפלוט את זה לידו,אתה יכול לשכוח מידידות בנינו" היא הביטה בו במבט כועס,כאילו עשה זאת באמת "וואו" הוא הרים ידיים וצחקק "תשחררי את הגבות,עוד לא עיקלתי את הסיפור בשביל ללכת לספר אותו למישהו אחר" עמית הרפתה מקשיחותה וחייכה "אני רק מזהירה" "את דווקא חמודה כשאת כועסת" היא חייכה אליו במבוכה "אז מה..את מתכוונת להתקע עליו עוד הרבה? לא חבל על כל השנים המבוזבזות?" עמית הביטה באיתי שעמד שם עוד "זה הפסד שלו עמית".

סער נכנס אל המשרד של מורדי ומתיישב "נו?" שאל מורדי "העניין עם השוטר טופל.אמרתי לה שיש לה 24 שעות להפטר מהקרצייה,אחרת אנחנו ניקח את העניין לידיים" הוא פירט לו "השוטר הזה לא בא לי בטוב" הוסיף סער לאחר מחשבה קצרה "למה אתה מתכוון?" שאל מורדי בחוסר הבנה "משהו בו לא עושה לי טוב.הוא מסוכן מדי בשבילנו" "ואתה דואג?" שאלה מורדי בפליאה "אתה חושב שהיא תעשה את זה?" שאל סער בהיסוס "אם כן..נפתרה לנו הבעיה,ואם לא..אנחינו ניקח את העניין לידיים שלנו".

"הבאת לך קפה" אמרה גלית ברגע שנכנסה למשרד של יהודה "תודה" הוא מלמל בעיניים מושפלות לרצפה. גלית המשיכה לעמוד מולו "אתה אפילו לא מסתכל לי בעיניים" היא הנידה את ראשה לשלילה "אין לי מה לומר לך" הוא המשיך למלמל אליה "כן יש לך!" היא הרימה את קולה ורקעה ברגלה כמו ילדה קטנה "אתה פשוט פחדן! אתה מפחד כי אשתך גילתה שאתה בוגד בה ועכשיו אתה מנסה להוכיח לה שהיא טועה ומתרחק ממני"  יהודה השתתק והרים אליה את מבטו באיטיות "ככה אתה זורק את מה שיש בנינו?" היא שאלה בטון פגיע "אתה אוהב בכלל את אשתך? כי אם כן יהודה,אני נשבעת לך שאני לא אציק לך יותר בחיים שלך! אתה לא תראה אותי לעולם.אני אצא מהחיים שלך כאילו לא הייתי בהם בכלל" היא אמרה בקול חנוק והעיניים דומעות.יהודה הביט בה בעיניים רחמניות.זה היה הרגע שהוא הבין,שהבחורה מולו מאוהבת בו מעל הראש וזה לא הכסף שלו שמעניין אותה.הוא הבין פתאום איזה מזל יש לו בידיים.בחורה כמוה מסתכלת על איש מבוגר כמוהו.עוד לפני שהוא הגיב לה,מיטל נכנסה בדרמטיות "אבא,אני צריכה לדבר איתך" היא הבחינה בגלית עומדת לידה ובוכה "גלית? את בסדר?" היא הביטה את מבטה אל עבר יהודה שהשפיל שוב את עיניו הצידה "אני הפרעתי או משהו?" גלית יצאה מהמשרד במהירות והשאירה אותם לבד "מה קורה פה אבא? למה גלית בוכה?"

נועם יצאה אל רחבת בית הספר.היא הביטה אל עבר השער.הוא עדיין עמד שם,מביט בה.היא התקדמה באיטיות אל השער,אך הפעם הרחק מהשומר בכדי שלא יציק לה בשאלות.כשהיא נעמדה שם,הוא התקרב כמה מטרים אליה.הוא עמד מולה,בשקט.הוא לא דיבר מילה ורק הביט בה,בחן אותה כמו בכל הפעמים שהם נפגשו.הדרך שבה הוא הסתכל עליה הרתיע אותה מעט.הדבר היחידי שהפריד ביניהם היה השער.הוא מבחוץ והיא מבפנים "באת אליי?" היא שאלה לבסוף,משתדלת לא להראות נרגשת.היא התווכחה בראשה,ממה התרגשות הזאת פתאום נובעת? הוא הביט בה,חושב עד כמה זה היה טעות לחזור לשם והטעות היותר גדולה הייתה לעמוד מולה כשאסור לו.הוא הרגיש חייב לבדוק שהיא איננה זוכרת אותו,אך למה שהוא קיווה לו,לא קרה "זה היית אתה נכון? אתה הצלת אותי!" היא הוסיפה לאחר שלא הגיב לה "אתה לקחת אותי לבית החולים,אתה הצלת אותי ממנו" היא תייגה את סער בגוף שלישי "אין לי מושג על מה את מדברת" הוא הכחיש "אני חושב שאת מתבלבלת" "אם אני מתבלבלת,אז למה באת? למה אתה כאן בכלל?" היא התקילה אותו.

"מיטל הלכה למשרד של אבא שלה" מסרה רות לעדי "אוה,אז תגידי לה שבאתי אליה" היא התקדמה אל עבר היציאה ונתקלה באיתי "סליחה" היא מלמלה ועמדה להמשיך ללכת,אך הוא אחז בזרועה "לאן את חושבת שאת הולכת?" הוא שאל במבט כועס "הביתה?" היא הביטה בו בהיסוס "את לא זזה לשום מקום.את ואני הולכים לדבר!" הוא משך אותה פנימה בחזרה.

עידו חיכה מחוץ למשרד בזמן שמיטל נכנסה לדבר עם אבא שלה "זה כלום,היא רגישה היום זה הכל" הוא תירץ לבסוף.מיטל הביטה בו בחשדנות "מה? אל תסתכלי עליי ככה,זאת האמת!" "בטוח שלא עשית לה משהו? פגעת בה,או אמרת משהו לא במקום?" "בחייך מיטל,ככה את מכירה את אבא שלך?!" הוא גער בה.מיטל נאנחה "סליחה,לא התכוונתי" "זה בסדר" הוא העמיד פני נעלב "על מה רצית לדבר איתי?" הוא שינה נושא.מיטל הביטה לאחור,בודקת שאף אחד לא מצוטט לשיחה והתיישבה מולו "זה בקשר לעידו" "מה עם עידו?" מיטל נשכה את שפתיה "אני חושבת שאת העבודה שלו כאן הוא סיים" יהודה הביט בה בחוסר הבנה "על מה את מדברת מיטל?" "אני מדברת על כך שאני לא זקוקה לו יותר ואני צריכה שאתה תאמר לו את זה" "אני לא חושב שזה הזמן שלו ללכת" הוא התנגד "אל תסתכני.אומנם הימים האחרונים הכל רגוע וברוך ה' אין סימנים מהם,אבל הם עדיין שם ועד שהם לא ימצאו אותך,לא תהיה לך מנוחה ועד שלא תהיה לך מנוחה מיטל,עידו לא הולך מפה!" מיטל הבחינה בנחישותו של יהודה והחלה להילחץ  "..חבל שאנחנו נמצא דרכים לא חוקיות להפטר ממנו..נכון?" המשפט של סער הדהד בראשה שלושה פעמים "טוב,אבל עכשיו סער איתי! הוא ישמור עליי" היא אמרה בפתאומיות "אני לא לבד" יהודה חייך אליה "אז זה רציני ביניכם?" מיטל גלגלה את עיניה "אל תשנה לי נושא!" יהודה נאנח "טוב,אם סער ישמור עלייך,אני מניח שהעבודה של עידו כאן באמת הסתיימה" מיטל חייכה חיוך מרוצה.עכשיו היא יודעת שחייו של עידו מוגנים.

 "אתה לא עונה לי,זה סימן שאני צודקת?" היא שאלה בטון של ניצחון.שון נחרד מחוסר היכולת להגיב לה.הוא הרגיש כאילו הייתה לה שליטה עליו והוא איננו יכול להתגונן. משהו בו רצה לקחת את הרגליים וללכת,אך הוא נשאר עומד מולה "את לא תצליחי להסגיר אותי!" נועם הביטה בו בחוסר הבנה "א-אני לא התכוונתי להסגיר אותך,למה אתה אומר את זה? אתה הרי הצלת אותי..אני חייבת לך את החיים שלי" הוא הביט לצדדים,חסר מנוחה והביט בה במבטי אימה "תשכחי מזה שבאתי הנה ושלא יעלה לך על הדעת לספר למישהו על כך..זה ברור!?" נועם נרתעה מתגובתו והתרחקה מעט "אז למה באת? איך ידעת איפה למצוא אותי?" היא עזה לשאול "ולמה שיקרת שמצאת אותי ברחוב? מגיע לי הסבר אתה לא חושב?" שון נשך את שפתיו "את לא מסתפקת בזה שהצלתי לך את החיים?!" הוא שאל בעצבנות "לא" היא השיבה בקול חנוק.עיניו שבערו באימה הפחידו אותה,אך משהו בה ידע שהוא לא יפגע בה "תצטרכי להסתפק בזה" הוא זרק לה והלך.נועם הביטה בו הולך ולאט לאט מתרחק.מבט אחד הוא לא העיף לאחור וקצב הליכתו רק הלכה וגברה.

איתי ועדי עמדו אחד מול השנייה בחדרו של איתי.ידיו של איתי היו שלובות ופניו היו כועסות "נו,מה? אתה קראת לי כדי להסתכל עליי ככה?" היא שאלה בעצבנות "אני יכול להבין למה את מתנהגת כמו ילדה קטנה כמו שהתנהגת אתמול?" עדי הביטה בו בחוסר הבנה "סליחה?" "את יודעת טוב מאוד על מה אני מדבר!"  הוא זרק לה בכעס "אני מדבר על זה שהלכת עם השוטר הזה מול העיניים שלי" "מה הבעיה עם זה שאני הלכתי עם עידו?" "בעיה גדולה" הוא רטן "אני צריך להיות טיפש כדי להאמין שהוא מתסכל עלייך בתור ידידה" עדי הרימה את גבותיה "על מה אתה מדבר?!" "את חושבת שאני שכחתי שהיה אמור להיות לכם דייט? אל תעבדי עליי עדי" לרגע שהיא שכחה מאותו היום הזה.זה היה הרגע שהחליטה לשכוח את איתי ולהתחיל לצאת עם אחרים,במקרה הזה היא ביקשה ממיטל שתסדר לה אותו "אני יודע שרצית לשכוח אותי.היית אמורה להיפגש איתו,לא?" עשה לה טוב המחשבה שהוא מקנא לה עכשיו,אבל זה לא שינה את העובדה שהבעיה ביניהם לא נפתרה "אני לא רוצה שתסתובבי איתו" הוא דרש מנה "סליחה? ומי אתה שתקבע לי עם מי להסתובב ועם לא?" איתי הסיט את מבטו הצידה והשתתק "תענה לי,מי אתה?" "אני לא רוצה שתסתובבי איתו" הוא המשיך בשלו "אתמול אני מנסה לדבר איתך ואת הולכת איתו?!" הוא קרא בטון נעלב "ראיתי שהיית עסוק מדי בלדבר עם עמית,לא רציתי להפריע" היא עקצה אותו "התחלת עם זה?!" הוא נעשה כועס יותר "כן התחלתי ואני גם אמשיך! למה לך מותר לאסור עליי ולי לא?" ההבדל בנינו שעידו מעוניין בך.." "ועמית לא מעוניינת בך?" היא קטעה את דיבורו.הוא התיישב על המיטה בכבדות ונאנח.שתיקה עברה ביניהם.מבטיהם הכועסים לא הרפו לשנייה "אי אפשר ככה יותר" הוא מלמל.היא שילבה את ידייה בקשיחות "צודק" "אולי זה כבר לא זה" הוא זרק לה מבלי לחשוב על ההשלכות "למה אתה מתכוון?" היא שאלה בבהלה "לכל מה שקורה בנינו..כל הקנאה הזאת" הוא אמר נסער "אתה לא מתבייש?! אתה בא וזורק עליי את הפצצה שאני מקנאה?! מי שלקח אותי לכאן וסירב שאפגש עם אנשים אחרים זה אתה,לא אני!" היא זעמה עליו.הוא שתק בתגובה והשפיל את מבטו "אולי אתה צודק.אולי זה באמת כבר לא הולך" הוא הרים אליה את מבטו המיוסר.הוא לא אמר הדברים הללו בלב שלם ונשרף לו הלב כשהוא שמע שהיא מסכימה איתו.היא עמדה מולו,עוצמת את עיניה ולוחצת על גשר אפה באגודל ובאצבע "אתה חופשי איתי" היא אמרה ברגע שפתחה את עיניה בחזרה.הוא הזדקף מיד.החרדה התפשטה על פניו כששמע על המילים הללו "על מה את מדברת?"

שוקר יצא ממשרדו אל עבר החדר הישיבות כמו בכל ערב,אך הוא הבחין במאיר ונעצר "מאיר!" הוא קרא בקול מופתע "הקדמת" הוא מלמל "שלום שוקר" הוא השיב בקול סמכותי.היא נראה שכבר נכנס לתפקיד שלו "טוב שבאת! אני בדיוק הולך לדבר עם הבחורים שלי.זה זמן טוב להציג אותך" הוא הציע בחביבות "באמת זמן טוב,אבל בוא נחכה.הבית שלי צריכה לבוא" שוקר מחק את חיוכו ברגע שחשב על עידו.

"אני משחררת אותך ממני" אמרה עדי בקול חנוק.הוא השפיל את ראשו.עיניו דמעו והוא התעקש להסתיר אותן בכדי שהיא לא תבחין בזאת "תסתכל על הצד החיובי.עכשיו המשפחות שלנו יהיו מאושרים ואף אחד לא יצטרך לסבול מזה" איתי הניד את ראשו כשפניו עדיין מורכנות כלפיי מטה.היא חשה בכאב חד,כאב בתוך ליבה.איתי לא אמר דבר.הוא התבונן בפניה בזהירות וראה איך אותו כאב מאיים למוטט אותה.

עידו ומיטל נכנסו הביתה,אחרי שמיטל דיברה עם אביה.כל הנסיעה הם לא דיברו ביניהם והיה נראה שהם עדיין כועסים על אחד השנייה. הוא עמד להמשיך ללכת,אך היא תפסה בזרועו "אתה תמשיך להתנהג כמו ילד קטן?" הוא זרק לה מבט לא מבין "אני מדברת על הויכוח שהיה לנו" היא נאנחה "אני לא מבינה בכלל על מה כל הסצנות קנאה האלה,אני חשבתי שזה לא אמור להיות רציני בנינו" עידו גיחך "את חושבת שבאמת לקחתי אותך ברצינות?" "אתה שוב פעם מתחיל להעליב?!" היא הצביעה עליו,מזהירה "אני לא עשיתי שום סצנת קנאה.." הוא התגונן "הא כן? אז מה זה היה בדיוק?" עידו נשך את שפתיו "בסך הכל עיצבן אותי שהיה לך חבר מארה"ב ואת הרשית לעצמך לכייף פה והכי גרוע? שאני שיתפתי איתך פעולה.אין לך מוסריות מיטל" היא שתקה.עוד לפני שהיא הצליחה בכלל לשחיל מילה,היא הבחינה בעדי רצה במדרגות בסערת רגשות "דידי?" היא שאלה בדאגה.עדי רצה לזרועותיו של עידו ואילו הוא השיב לה חיבוק,לא מבין.הוא הביט בחוסר נעימות אל עבר מיטל "קח אותי מכאן בבקשה!" היא התחננה.

באותו הערב,מיטל  הייתה בחדרה,מסדרת את הארון בגדים שלה.עמית ישבה על המיטה של,בוחנת את התנהגותה "הכל בסדר מיטל?" היא שאלה בדאגה.היא הזיזה את ראשה מעט מהדלת אליה "מה? כן,מצויין" היא חזרה להתעסק בארון.עמית גיחכה "את נראית קצת עצבנית" "הכל בסדר עמית" היא השיבה לה מעט בחוסר סבלנות ועמית החליטה לשנות נושא לפני שתתעצבן יותר "תגידי...קורה משהו בין עדי לעידו? זה כבר כמה פעמים שאני רואה אותם ביחד.גם היום שבאתי אלייך,ראיתי אותם באוטו שלו" היא פירטה לה בסקרנות.מיטל הכניסה את בגדייה בחזרה אל המדפים וסידרה אותם "אין לי מושג וזה גם לע כל כך מעניין אותי" "הא..כי יש לך עכשיו את סער נכון?" היא העזה לשאול.מיטל נעצרה בעיסוקיה והתקרבה אליה "למה את אומרת את זה?" עמית משכה בכתפיה "לא יודעת.זה נשמע לי לא הגיוני שזה לא יזיז לך מה קורה עם עידו" "ולמה שזה יזיז לי?! לא היה בנינו כלום" "את משקרת לעצמך,את שמה לב?" היא קראה בעצבנות "נמאס לי מההכחשות שלך!" "אני מה לשקר לך עמית.מה שהיה ביני לבין עידו,היה חסר חשיבות...אם את רוצה את יכולה להאמין לי ואם לא.." היא נעצרה "ואם לא?" היא האיצה בה להמשיך "זה בעיה שלך!" היא זרקה בתוקפנות "ועם סער זה כן אמיתי?" בכל פעם שהשם שלו התנדף באוויר,הייתה לה תחושה של בחילה ומה יותר גרוע בלהעמיד פנים שאת אוהבת מישהו שאת בעצמם מתעבת בכל נפשך? "ברור" היא ענתה בקצרה ובחוסר אמינות "אז למה זה נראה כאילו את שונאת אותו? אני מכירה אותך מיטל,משהו פה לא מסתדר לי" מיטל נבהלה מחשדותיה "אז את טועה! כי אני מאוהבת יותר מתמיד" היא ניסתה לפברק את פנייה המאוהבות.עמית הביטה בחוסר הבנה.היא כבר לא ידעה למה להאמין.

"אני חושב ששתית מספיק" אמר עידו  לעדי שהפגיזה בשוטים אחד אחרי השני "אני צריכה לחגוג" היא הצהירה
על מה את מדברת עדי? מה לחגוג?" "שאני חופשייה!" היא הרימה את שתי ידיה לאוויר.מבטו המודאג של עידו הצחיק אותה ובשנייה הצחוק התווסף לבכי.הוא נבהל מהמהירות במצבי הרוח שלה "את בסדר?" הוא ליטף את גבה "מה עובר עלייך?" היא נשענה בחזרה עם שתי מרפקיה על הדלפק "זה נגמר והפעם לתמיד" "מה נגמר?" "ביני לבין איתי..טיפשוני" היא גיחכה.בכל פעם שהיא הזכירה לו על הרומן האסור שלה עם איתי,הוא נדהם מחדש.כאילו זאת הייתה הפעם הראשונה שהוא שומע את זה "מה זאת אומרת נגמר? מה קרה?" "סיפור ארוך.." היא אמרה בקול לא יציב והניחה את ראשה על הדלפק בייאוש "תמזוג לי עוד אחד" היא גררה את הכוס בחוסר חשק אל עבר הברמן "לא לא! אל תביא לה כלום" התנגד עידו "הספיק לך היום.אני אקח אותך עכשיו הביתה" הוא עזר לה לקום מהכיסא והיא הקיאה על הנעליים שלו.

למחרת בבוקר מיטל ישבה לבדה בארוחת בוקר.כניסתו של סער הפריעה לרוגע שלה "יפה לך לבד" הוא גיחך ברשעות.היא התעלמה מתגובתו ובכלל ניסתה להתעלם מקיומו.הוא הביט לצדדים,מחפש "והקרציה?" היא נאנחה "אני מאמינה שהוא כבר לא כאן" סער חייך בשביעות רצון "אני אוהב שאת מצייתת לי.זה מדליק אותי" הוא התקרב אליה מעט,משעין את ידיו על הכיסא בו ישבה "בטח הפרידה הייתה קשה לא?" הוא זרק לה באוויר מבלי שתבין על מה הוא מדבר.סער קירב אל פניו אליה "אחרי שאת מנהלת רומן עם השומר ראש שלך,זה בטח קצת יותר קשה להפרד..לא ככה?" היא כמעט נחנקה מהמים ממנו שתתה.