שקט.

תרבות.

אנשים נעימים,הולכים בשלווה,כאילו שום דבר מעולם לא הפריע להם,

מחייכים אל השמש שכרגע הפציעה.

איזה תרבות,איזה יופי.היופי של אירופה.

"וזוהי,חברים,הבנאליות של הרצח".

זהו,הכל התפוצץ לי בפנים.

מאחורי השקט מסתתרת הזוועה,האימה.

כל מה שהכרתם עד היום כמושגים,הפך לשקר.

ספורט הוא לא באמת ספורט,

נסיעה ברכבת היא בכלל לא נסיעה ברכבת.האם ה"נוסע" הוא בסה"כ פריט?

מוזיקה היא לא מה שהכרתם,

שלא נדבר על מקלחות,חיטוי,טרנספורטים,מגורים,עבודה,תזמורת,האם באמת ה"העבודה משחררת"?

כל מי שיוצא משער אושוויץ חייב לחזור.למישהו אכפת אם הוא מת או לא?

זונדרקומנדו,שייסעקומנדו,יחידות עילית של יהודים שלנקות חרא ממחראות זאת בהחלט עבודה מועדפת-

מרוב שהם מסריחים אף אחד לא רוצה להתקרב אליהם.

ומה עושה אמא שאין לה חלב בשדיים? ומה עושה נערה,שנדיר שמקבלת במחזור,חסרת תחתונים,פדים?

מי שלובשת תחתונים מקבלת עונש מוות.

לכל זה לא הייתי קוראת "החיים במחנה".

בהחלט אבסורד..

פתאום הכל מקבל משמעות שונה.

ובכל זאת,הצורך לשתף אנשים ברגשות שלי נראה לי לא מקובל על הדעת.