עוד שישי מבוזבז.לא יודעים,מה נעשה? לאן נלך?

ופתאום אני קולטת שאני לגמרי לבד במערכה הזאת.

באמצע שום מקום ובעיתוי הכי בעייתי ולא קשור,

אני חושבת על הלבד שלי. על שננטשתי.

מה התירוץ הפעם?

ולמה צריך להתחשב בכל אחד שהוא אדיש,לא כל כך חברתי,או סתם אחד כזה שלא עונה לטלפונים?

אז על הזין שלי. כל מי שבחו"ל,כל מי שפה אבל נראה כאילו הוא בחו"ל,

כל מי שמשחק אותה חבר טוב,כל מי שמשחק אותה כאילו אכפת לו.

כולכם על הזין שלי.

וזה בכלל לא מה שהתכוונתי לכתוב....

ומצד שני,אנשים טיפשים כמוני..באמת צריכים לטוס לחו"ל.

מה עשיתי שמגיע לי כל הטוב הזה?

איך בורכתי בקבוצת בנות מדהימה אחת אחת,איך זכיתי להכיר כל אחת ואני מעזה לא לטפח קשרים כאלה.

איך בן אדם יכול לחבל ככה בקשרים שלו,במערכות יחסים,במעגל חברים.

בעצמו.

לפעמים זה נראה כאילו אני סתם הורסת לעצמי,תקופה בסדר ואז שוב בלאגן.

יכול להיות שהשלווה הזאת כנראה לא תגיע?

אולי אני בכלל לא יודעת לנצל את הסיפוקים המיידים שלי.

כבר לא יודעת להבחין מה אני יודעת ומה לא...

אמרו לי פעם שזה סימן שמתבגרים.

לא זכור לי שביקשתי לגדול,להתבגר,להחכים,לדעת.

הפנטזיה הזאת של יום שישי בערב בין 6 וחצי שחוזרים ממכבי ועד 10 וחצי גג יכולה להיות כזאת קסומה.

הבלון היה חייב להתפוצץ לי בפנים מתישהו.

איזה בלון?בועה.