מציאות נפרדת.

אני צריכה קצת זמן לשקט, חשבתי לסגור את הבלוג וזהו, אבל אני לא יכולה.

אז אני הופכת אותו לפרטי עד שאני ארגיש מוכנה לסגור אותו.

לילה טוב. (:

הרסתי אותך. שברתי אותך. אני כלכך כלכך מצטערת.

אני נגררת אחרי ההרס העצמי שלי וגוררת אותך. אני הורסת את שתינו ולאף אחת מאיתנו אין שליטה.

את עוד יכולה לצאת מזה, עכשיו. לי ייקח קצת זמן לשקם את עצמי.

דפקתי לעצמי ת'יסודות. אני אתמוטט קצת ואבנה את עצמי מחדש.

את לא כמוני, את כלכך הרבה. אני מאמינה שתצליחי לצאת מזה ואני מאמינה שאני אצליח.

אני כלכך מצטערת.

הכל נראה כלכך קטן מפה. אני רציתי להגיע רחוק והלכתי לאיבוד בדרך.

אני עדיין לא התקרבתי לזה מספיק ואני הודפת את עצמי ומושכת את עצמי וקורעת.

בא לי ומפחדת. ומתחשק ולא. ואתמול עישנתי סיגריות.

הרסתי.

ואלי בכלל תמיד הייתי כזאת. נגררת. אחרי החברה הכי טובה, אחרי קבוצת אנשים. אחרי החברה. אחרי הגחמות הקטנות שלי.

הרצונות ההרסניים.

מצאתי פתק שהעברתי באחד השיעורים ביסודי. הסתכלתי על הכתב הזה, על המילים האלו, עלי.

הילע כתבה שכמה בנות מהכיתה לקחו ציור שהמצאנו ואמרו שהן המציאו אותו.

כמה קללות. כמה קללות זרקתי שם. הייתי ילדה טובה בשלב מסויים, אני בטוחה.

וכבר לא כלכך.

אני מרגישה כאילו אני חיה חיים של מישהי אחרת. אני יכולה לנשור עכשיו מבצפר, וללכת לגור ברחוב. לגנוב כסף רק בשביל המנה הבאה שלי.

אני יכולה.

הרבה זמן אני אומרת שאני רוצה את עצמי עושה סמים.

והייתי ליד באנג ליד חבורת מסוממים שאני לא מכירה בחוף בת"א ושיקרתי לאמא שלי. והם סידרו לנו את הראש של הנרגילה. ולא רציתי לעשן מהבאנג כי הייתי בת"א. לא כי זה מגעיל. לא כי זה אסור. לא כי אני נגד. כי אני בת"א ולא בא לי להתמסטל ולמות בערב אחד.

אני לא מבינה כבר איפה אני נגמרת ואיפה מתחילה המאיה הזאת שאני לומדת להכיר.

אני איבדתי את עצמי בתוך עצמי והחיפושים לא נגמרים.

ולפעמים אני מאושרת.

היה כיף בעיר עם סקאי ואוריה.

אני שפויה והכל בסדר. שבו בשקט.

לילה טוב, דג.

אני לידך פה ואת נופלת. מחזיקה לך את היד ואת מחליקה.

לאט לאט יותר כואב לי. לאט לאט את מחליקה יותר, מדרדרת, בוכה.

מריחה ריח שרוף של מוות, והיד שלך כבר לא איתי.

מביטה למטה ורואה אותך שוכבת, מתה, מדממת.

רואה אותי.

גשם שוטף אותי ואני מחייכת. עיניים אטומות. אוזניים טועמות את השמיים.

גשם שוטף אותי ואני מחייכת. לשמש יש ריח ורוד ולדשא מגע זוהר.

גשם שוטף אותי ואני מחייכת. כולם מסביבי רוקדים, נעים בהרמוניה מתוזמנת. מרחפים.

גשם שוטף אותי ואני מחייכת. מזרק תקוע עמוק בווריד ואני מזמן לא פה.

גשם שוטף אותי ואני מרחפת. "מתה ממנת יתר." מאושרת.

"אתמול אמרת שאתה אוהב" אני צורחת עליו. "אתמול זה זמן אחר, כרגע אני מאוהב באחרת." הוא משיב לי מאחורי המשקפיים הכהות שלו.

הפוסט הזה מוקדש לי ורק לי. הפוסט הזה שלי בשבילי ולמעני. הפוסט הזה נכתב בבלוג שלי, על ידי הידיים שלי והמוח שלי והעיניים שלי והגוף שלי.

איבדתי את זה מזמן, וכבר לא אכפת לי. עוד בחודשים האחרונים חיפשתי את זה. נאחזתי במציאות כמו עיוורת. כבר לא אכפת לי. כבר לא מזיז לי. תחנקו כולכם ותשרפו אחד אחת. אני אשב לי פה עד שיאשפזו אותי. איבדתי את זה מזמן ואתם כולכם עיוורים. חלק לא שמו לב שהשפיות שלי כבר לא פה. חלק אמרו שזה יעבור. חלק ניסו לעזור לי. ואני רק דקלמתי "יהיה טוב". אז לא טוב ולא יהיה. אז נפלתי חזק. אז מה שמחזיק אותי זה שיעורי פיתוח קול ושאני חייבת לסיים בצפר. אני אומרת לעצמי שאסור לי להכנע. אני אומרת שאישפוז זה יותר מידי כסף וגם ככה כסף זה לא אחד מהדברים שיש לנו בשפע כרגע. אני כלכך מצטערת שפגעתי בכולכם בדרך. אני מצטערת כי לא התכוונתי. אני רק אשב לי פה בשקט ואחכה שאמא תבין שאני באמת לא בסדר. מתישהו היא תשים לב.

לילה.

לילה טוב, אבטיח.