"יואב אתה כבר שמעת?"אבא שלי אמר איך שהוא נכנס הביתה."שמעתי.. מה?"עניתי."זאת בר, היא כבר לא איתנו"הוא אמר.. ודממה נוצרה.
לא בכיתי.. לא היתה איזה הישברות.. כאילו זה רק חלף.. לא באמת התמקם במוח. ישבנו על הספה דיברו על כל הרגעים איתה.. ואפילו לא דימעה. לא הבנתי מה קורה, בדרך כלל אני בוכה בקלות. חצי שנה אחרי שעברנו לפה שכן שלי(בקושי הכרתי אותו) נפטר.. ובכיתי. אבא שלי המשיך לספר איך היא נלחמה 7 ימים בבית חולים התחיל לספר שהיא עבדה בקיטנה בקיץ. "שאלו שם את אחד הילדים בקיטנה למה הוא הכי יתגעגע", המשיך אבא שלי, " 'אני הכי התגעגע לרקוד עם בר, אני רוצה לרקוד עם בר לנצח' "
ואז זה הגיע.. איך שהוא אמר לנצח הבנתי שלא יהיה יותר נצח.. התחלתי לבכות בכי שקט
בר כהן בת דודה שלי.. יש לה אלרגיה קשה לחלב. יום שני בערב היא הלכה למסיבת יומהולדת של חברה או משהו.
כנראה אכלה משהו ולא הרגישה כל כך טוב.. אבל זה לא היה רציני והיא לא רצתה "להרוס" את המסיבה לחברה שלה.
כשהיא התקשרה לדודה שלי היא כבר בקושי נשמה, פינו אותה לבית חולים במצב קריטי, המוח לא קיבל חמצן כמה דקות.
שבעה ימים שלמים היו עליות וירידיות כל המשפחה בבית חולים.. בוכים.
אבל באיזשהו כל הזמן חשבתי שיהיה בסדר.. לא היה לי צל של דאגה.. חייב להיות בסדר, למה שלא יהיה?
28.8.2007 12:30 בר כהן נפטרה.. יהי זכרה ברוך
כמו צמח בר
מחר, אני אהיה כה רחוקה
אל תחפשו אותי
מי שידע למחול -
ימחל לי על אהבתי,
הזמן ישקיט הכל
אני הולכת לדרכי.
זה שאהב אותי ישוב לשדותיכם -
מן המדבר.
והוא יבין - אני חייתי ביניכם
כמו צמח בר.
אני רוצה לפקוח את עיני
לצמוח לאיטי.
הרביתי לחלום
החלומות טרפו אותי,
רציתי לנחם -
אבל מרדה בי תשוקתי.
היה מיקסם ילדות, היתה גם סערה
בזרועותי.
אני יודעת שהדליקה אש זרה
את לילותי.
היו, היו ערבי געגועים
היו ימים טרופים.
היה כאב חבוי
ורגעים מכושפים.
אני אזכור מבט
מגע ידיים בכתפי.
אני אהיה לצל חולף בשדותיכם
לסוד נסתר.
היו שלום, אני חייתי ביניכם
כמו צמח בר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
