הרגשה מוזרה.

בילבול (?).

פיספוס.

אני פיספסתי.

יכל להיות לי טוב, אבל כמו שאני מכירה את עצמי, אני לא יכולה שיהיה לי טוב.

הייתי חייבת ללחוץ וללחוץ, עד שבסוף הוא זה שיהיה אליי רע.

אולי זה רק עניין של גאווה (?),

הוא זרק לי מילה לא במקום, ואני התעצבנתי.

אולי לא?, אולי העדפתי לא להיפגע ולפספס מאשר לא לפספס ולהיפגע.

עדיין, ההרגשה המזוינת הזאת נשארת.

הרגשה של פיספוס,

פיספסתי את הרכבת האחרונה של היום.

ואולי אני יכולה להשיב אותה?

לרוץ במהירות לתחנה הבאה, לשלם על כרטיס ולעלות?

(אני עוד רוצה בכלל?, ארר.)

אולי עדיף שפשוט, אני אקח תחנה לרכבת שתיקח אותי לקצה השני?

לקצה שבו הוא לא יהיה.

כי נמאס לי שוב לבכות,

וכי נמאס לי שאנשים מרחמים.

אני רוצה אחד שייצחק איתי, ויחבק כשקר,

לא אחד שיהיה אדיש.

אחד שישמור עליי מכל רוע,

ולא אחד שידבר אליי כאילו אני לא יודעת מה.

אחד שיהיה פה בשבילי,

לא אחד שאני אהיה פה בשבילו.

אני רוצה מישהו.

זה לא התחיל מהיום.

אני כבר פאקינג חצי שנה מחפשת.

אומרים לי לחכות לתיכון. זין! לא רוצה לחכות.

רוצה עכשיו ומיד.

פשוט... רוצה. ):