יש רגעים בחיים שמשהו או מישהו מעורר אותך,

מעורר בך,

נותן לך "מכת חשמל" בלב.

יש זיכרונות שנמצאים אצלנו בפנים בפנים של הלב והיינו מעדיפים לקבור אותם,

ויש זיכרונות ששמורים אצלנו בתוך הלב, ותמיד כיף להיזכר בהם.

יש זיכרונות מרים, זיכרונות מתוקים, זיכרונות גם וגם, זיכרונות של התאהבות, של שמחה, של עצב, של כעס.

ולכל אחד מאיתנו יש את ה"מכת חשמל" שגורמת להתעוררות של הזיכרון הזה,

"סטירת לחי" שמעוררת אותנו וגורמת לנו להבין,

לטוב ולרע,

על הזיכרון.

איך היינו מעדיפים לשמר אותו, ולמה, ואם יש רגע ספיצפיצי שאותו היינו רוצים לשכוח ואת כל השאר לזכור או ההפך.

אהובי,

הנה חולף לו הזמן כמו שעון.

החיים לא מחכים לאף אחד וככה גם הזמן.

וכל יום שעובר הלב שלי נשבר יותר, עוד מחשבה עלייך, עוד שיר עלייך,

עוד סיפור,

עוד זיכרון שהייתי רוצה למחוק ובשנייה אחריי להתחרט ולמסגר אותו בזיכרון ולא למחוק לעולם.

וכל יום שעובר אני רק מבינה יותר דברים,

והנה עוד משו מעורר את הזיכרון,

עוד פרק בסדרה, עוד שיר ששמעתי והורדתי, עוד תמונה שלך, עוד סרט.

וכל פעם הזיכרון עלייך מלווה בחיוך,

באהבה מכל הלב ומכל הגוף,

בידיעה שהאהבה שלנו מיוחדת ושכל איש היה מייחל לאהבה שכזאת.

אבל לפעמיים יש רגעים שהאהבה שלך מלווה כזיכרון רע,

כזיכרון מכאיב,

ברגעים שאני מרגישה את הלב שלי נקרע מכאב,

געגוע שנמשך ולא עוזב ולא מפסיק,

גורל וסימנים שרק מייחלים לזה שנהיה סוף כל סוף ביחד,

מאחר ואף פעם לא היינו לגמריי אחד של השנייה,

אבל תמיד נהיה.

והאי יכולת הזאת להמשיך הלאה מלווה את הזיכרון כדבר בגדר קושי.

"להילחם, "תילחמי", "נלחמים", "מלחמה",

כל הדברים האלה מעלים בי את הזיכרון המתוק והמר בו זמנית-

את המאמצים שעשיתי כדיי שנהיה ביחד,

ואת המאבקים ששנינו עשינו כדיי שנתגבר על הכול.

וכמה שחשבנו שאנחנו חזקים כנגד כל העולם ושהאהבה שלנו תנצח הכול,

אבל שכחנו שיש דברים שחזקים מאיתנו,

שעד כמה שנילחם בכל הכוח ונקבל עוד מכת חשמל שתעיר את הזיכרון שלנו אחד מהשני,

עדיין תהיה יד ענקים מלמעלה שתמשוך אותנו ותמנע מאיתנו להיות ביחד.

וכל מגע אצלנו ונשיקה מוערכת וממוסגרת כתמונה הכי יפה בעולם בזיכרון,

מאחר והיו אחדות כאלה, אבל כל אחת,

כל אחת סימנה רגע.

"אני רוצה נשיקה אחרונה ממך"

"אני אוהב אותך"

"אני חושבת שאנחנו צריכים להיות ביחד"

"אני רוצה שנחזור"

ולפעמיים,

אני חושבת שכל האהבה שלי אלייך היא בכלל זיכרון.

כי לפעמים,

היא טובה מידי,

ותמימה מידי,

וגורלית מידי,

ואכזרית מידי,

בשביל להיות אמיתית.

ועדיין,

אפילו אם קרב הוא אבוד מראש, צריך להילחם עליו.

וכשאתה תהיה פה,

אם תהיה פה,

ותחזור,

אני אחכה לך בידיים זרועות,

ואמשיך לאהוב אותך ולהילחם עלייך כמו שמעולם לא נלחמתי, ומעולם לא אלחם.

אבי שלי,

האהבה אלייך היא מלחמה שיוצאים בה מופסדים ומרווחים בו זמנית,

שיוצאים בה פגועים ואהובים יותר מאי פעם,

היא אהבה שמכילה כמות לא מוגדרת של כאב ורוע,

וכמות עוד יותר לא מוגדרת של אהבה טהורה וטוב.

אין מילים לתאר את החוסר שהלב שלי מרגיש מהיעדר שלך,

אבל עדיין,

אני אלחם על הזיכרון הזה,

כי הוא הזכרון הכי טוב שהיה לי ויהיה איי פעם בחיים.