לפעמיים פשוט הייתי רוצה שיהיה לי את האומץ,

את האומץ הזה לקפוץ לים כשהוא הכי קר ולהתחיל לשחות,

לעמוד ממש קרוב מול אש,

לקחת החלטות בלי לחשוב יותר מידי.

כמה פעמים בחיים שלי עמדתי מול סיטיאציות שעוד שנייה נתתי ליצרים שלי לשלוט עליי ולעבוד במקומי,

ועם כול הרוע שביצרים,

כמו כל דבר בעולם- רוע לא מתקיים ללא טוב וההפך.

אז עם כל החרא בדבר הזה שנקרא יצר, הייתי רוצה לפעמים לא לעצור אותו ולתת לו לזרום.

כל פעם שיש לי הזדמנות בידיים,

אם זה לאהבה,אם זה להצלחה, כל משו שהוא טוב- אני חושבת אלף פעם ואז מאבדת אותו.

ועד שאני מחליטה לקפוץ למים הקרים, כבר באה השמש ומחממת אותם ואז מאוחר מידי.

אני פשוט נרתעת מדברים טובים,

כי בן אדם שנפגע קשה לו להחזיר אמון,

כל פעם שהוא נפגע זה עוד פעם שהוא מאבד מעצמו, עוד יותר מתווסף לו החוסר ביטחון עד שהוא משתלט עליו.

לפעמיים אני עוצרת וחושבת על החלטות שלקחתי בחיים שלי,

בזמנים אחרים,

וחושבת לעצמי שאולי לא התנהגתי כמו שצריך, או כמו שכן צריך, אבל לא חשבתי יותר מידי-פעלתי.

אני לא אומרת שזה לא בסדר להיות בנאדם עם ראש על הכתפיים ולקבל החלטות,

אבל לפעמיים זה קצת יותר מידי,

עוד טיפה שהיא מיותרת,

עוד מחשבה שמובילה להפסד.

כל זה מניע אותי לעכשיו, שעכשיו יש לי משהו טוב בידיים, ואני מפחדת ללכת על זה.

כי אני מפחדת להיפגע שוב,

ועוד פעם לחזור אלף צעדים אחורה.

תמיד אני אומרת לאנשים "תעיזו" ואני בעצמי מפחדת לעשות את זה, להעיז, לא לחשוב יותר מידי, לא להסס.

לקפוץ למים הקרים אפילו אם אתה לא יודע לשחות, כי איכשהו תסתדר,

לעמוד קרוב קרוב מול האש כי אתה יודע שבסופו של דבר היא תמיד נכבית,

ללכת על הטוב ולא לחשוב יותר מידי.

אני כ"כ מפחדת מכל העסק החדש הזה שנכנס לי לחיים,

וזה כ"כ מוזר לי שפתאום הגלגל הסתובב והפעם הוא לא מכה לי בפנים, אלא נותן לי להיות זאת שמסובבת אותו.

ועדיין-

הפחד והמחשבה העמוקה, לפעמיים היותר מידי עמוקה, משתלטת עליי,

ומונעת ממני "לזרום".

קבלת החלטות אומנם עושות אותנו בוגרים יותר, אבל לפעמיים, צריך לפעול לפי הרצון ולא לפי הנכון.