כשפה לילה, שם בוקר,
כשפה בוקר, שם לילה,
לך תסביר שאהובתי נמצאת במרחק יבשה ממני,
שמתיי שאני קם לביצפר,
היא ישנה כמו מלאך את שנת היופי שלה,
כשהיא חוזרת מהביצפר לארמון שלה,
אני בדיוק הולך לבית ספר.

ואין יום שלא עובר עליי,
שהיא לא במחשבותיי.
המון יפות יש פה,
אבל אף אחת לא משתווה ליופיה,
יופי של מלאך טהור,
יופי שנמצא בידיים שלי.
ואולי היא אף פעם לא תדע,
עד כמה שאני אוהב אותה,
אפילו שהיא אומרת לי שהיא גם,
זה לא כמו שאני אוהב.

פעם לימדו אותי,
שיש דבר כזה אגדה,
שיש נסיך,
ויש נסיכה,
ויש אהבה,
שהיא אפילו קצת בלתי אפשרית.
אבל לא האמנתי באגדות,
עד שהיא הופיעה.
כי לאגדה שלנו אין סוף טוב,
יש סוף אכזר.

והאהבה היא תזיזית,
היום היא פה,
מחר אולי,
מחרתיים כבר לא,
ואני מפחד עלייה,
מפחד עליינו,
מפחד על האהבה שלנו.
מפחד שהיא תזוז,
שהיא כבר לא תהיה שם,
שהיא תפרוש כנפיים,
תהפוך למלאך כמוהה ותעוף.

כי היא מלאך,
היא צריכה את החופש שלה,
ואני גם כזה,
אבל אני נאמן לה יותר מידי,
מכדיי לפרוש כנפיים ולעוף,
מכדיי להתקדם הלאה,
ולהשאיר את האהבה שלנו מבוזבזת.

אין לה כנפיים,
אין לה הילה,
ובכל זאת היא מלאכית.

כשהיא מחייכת אליי- אני שוכח מכל הרע,
כשהיא מדברת אליי- אני מוקסם ממנה כמו אידיוט,
כמו ילד שקנו לו את הצעצוע הכי יפה בטויס אר אס,
כשהיא לא לידי-
אני מרגיש כמו הילד הכי קטן בביצפר,
כמו הילד הכי פחדן שיש.
כשהיא לידי-
כל הפחדים שלי נעצרים,
כל הסופות שבי נרגעות,
כי רק מלראות אותה,
הלב שלי נרגע,
הלב שלי יודע,
שהמלאכית שלי פה כדיי להגן עליי.

וכמה שהאהבה שלנו רעה ואכזרית,
וכמה שתמיד משהו לא מאפשר לנו להיות ביחד.
היא בחיים לא תדע,
כמה אני אוהב אותה.
לך תסביר לה,
את האהבה,
ואם תצליח,
תקבל מה שרק תרצה.
כי את האהבה הזאת,
מה שאני מרגיש,
זאת שאני ישן וחולם כל לילה,
זאת שאני בוכה כשעצוב לי,
זאת שאני צוחק כשאני שמח,
זאת שאני חושב עלייה ללא מנוחה,
זה לא משהו שאפשר לתאר במילים.

מי שלא חווה אהבה אמיתית מימיו לא ידע את יופיה,
לא ידע לתאר אותה,
לא ידע איך זה מרגיש,
לך תסביר לה..