כשבן אדם עומד על מאזניים עם אדם אחר,

הוא מצפה שהם יתאזנו.

הוא שם רגל אחת, ואח"כ, לאט ובזהירות את הרגל השנייה.

ואז האחר שם את שניי הרגליים, אבל המשקל כבד מידיי.

ואז הוא מוריד רגל אחת, וזה מתחיל להתאזן אבל עדיין לא מספיק.

ואז הוא מוריד את שניי הרגלים ויוצא מכף המאזניים.

אבל אז, האדם שציפה שהם יתאזנו, מתאכזב.

מתאכזב כי הוא מבין שהוא ציפה ככל הנראה יותר מידי מהאדם שיעשה מאמץ שהם יתאזנו,

שיבוא חצי דרך,

שישים רגל אחת ואת השנייה ישאיר בחוץ,

שאפילו ירזה אם זה כרוך בזה,

הכול, רק כדיי שהם יהיו שווים על כף המאזניים.

והוא מתאכזב בעיקר, כי הוא יודע שאם זה היה הפוך,

ומשקלו היה גדול משל השותף שלו,

הוא היה עושה מאמץ גדול כדיי שהם יהיו שווים,

כדיי שהם יוכלו לעמוד באותו המקום,

והכמות שלהם,

וההרגשה בלב שלהם, תשתפר.

כי הם ניצחו והם הצליחו להוכיח לכולם שהרמה שלהם שיוויונית,

ובעיקר לעצמם.

אבל לפעמיים, דווקא האנשים שאנחנו כ"כ מצפים שיעשו את הבלתי האפשרי,

ויעמדו איתנו על אותה כף מאזניים,

מסתברים כאנשים שאינם מתאמצים מספיק,

כאנשים שבעינייהם,

אם כף המאזניים לא מקבלת אותם, הם לא יעשו מאמץ, ואפילו לא רבע מאמץ בשביל להיות שווה בשווה.

לכל כף מאזניים יש את הכף התואמת לה,

לכל שחור יש לבן,

לכל רע יש טוב.

אם ציפיתם מכ"כ הרבה אנשים שיעשו מאמץ כדיי שתוכלו להיות מאוזנים על אותה כף,

שיאהבו אותכם באותה הכמות שאתם אוהבים,

שיאמינו בכם ויתנו בכם את האמון שלהם כמו שאתם עשיתם,

והם לא,

כנראה שהמאזניים לא תואמות, ומקומכם הוא לא ליידם. עד שהם יעשו מאמץ.

ויש אנשים,

שיעשו כל מאמץ,

כדיי שהרמה שלכם באותו כף מאזניים תהייה שווינית.