לפעמיים אני חושבת, שהגורל שלי הוא להיות הילדה הפגועה- זאת כמו בסרטים ובסדרות, שהיא יפה אבל אף אחד לא רואה, ויש לה מלא ידידים חתיכים אבל כולם רק ידידים, ושתמיד היא זאת שמתאהבת באנשים שלא רוצים אותה, או יותר גרוע מזה, רוצים את החברות שלה.

לפעמיים, אני מנסה לנחם את עצמי ואומרת לעצמי:"זאת בסה"כ תקופה, אם לא הלך עם זה, ועם זה, ועם זה, אז בדוק יילך עם מישהו".

אבל לפעמיים, החיים מציבים אותנו במכשולים פעם אחריי פעם, ואפילו שאומרים שאחריי כל מכשול צריכה לבוא העלייה, יש אנשים שאצלהם היא פשוט לא באה. אנשים שנתקעו בירידה ולא מצליחים לעלות; כי יש אבנים מדרדרות שתקועות בדרך, כי יש אנשים שמסווים עצמם לאנשים טובים שיכוונו ויעזרו ומסתברים כאנשים טועי דרך, כאנשים שכדיי להצליח בחייהם- הם ירמסו את שלך.

לפעמיים,

הייתי רוצה להיות הילדה ששוברת לבבות, הילדה שמתאהבת ונשבר לה הלב, אבל עובר לה אחריי יום,

הילדה שרוצה מישהו- ושרוצה אותה בחזרה,

הילדה שסבלה מאהבה נכזבת פעם ואח"כ זכתה לאהבה גדולה,

אבל לצערי, אני היא הילדה שלא משנה עד כמה היא מקסימה ומדהימה ויפה ומתוקה, ושיש לה מלא חברים וידידים ומשפחה, היא הילדה שסובלת מאהבה. פעם אחריי פעם, בן אחריי בן.

הילדה שלא רואים בה את כל הדברים האלה.

הילדה שמנצלים את התמימות שלה ואת היכולת שלה לאהוב באמת ומכל הלב.

לפעמים.