לפעמיים, החיים גדולים עליינו.

לפעמיים, החיים מציבים אותנו במכשולים פעם אחריי פעם, רגע אחריי רגע, דרך אחריי דרך.

לפעמיים, אנחנו מרשים לעצמו ליפול בקלות לתוך מקום שנקרא "החור השחור" ולשקוע בתוכו,

כשבעצם, החור השחור זה האשמה שלנו, זה העצב שלנו, זה הרחמים שלנו.

ולפעמיים, מרוב שהכול שחור ומעונן, אנחנו שוכחים שמתי שהוא שהשמש צריכה לבוא,

אולי קצת באיחור השנה,

אולי באיחור כבר שנתיים,

אבל מתישהוא היא תבוא.

פעם אחת דיברתי עם מישהי חכמה במיוחד והיא אמרה לי משפט שמהדהד לי כל פעם בראש ברגע של חולשה - "אנשים אופטימים הם אנשים מאמינים, הם אנשים שנאחזים באמונה של יהיה טוב וע"י כך קמים כל פעם מחדש".

אנשים באים והולכים,

אחד לוקח קצת מהאושר,

אחד לוקח קצת מהחיוך,

אחד לוקח קצת מהאמונה,

אבל על כל אחד שהולך- קיים אחד שידאג לעלות את החיוך, יידאג להצחיק עד דמעות, ויידאג להחדיר אמונה ולמלא את ה"חור השחור" בקצת אור שנבלע בין כל העננים.

על כל חבר שהולך, בא אחד חדש. על כל אהבה נכזבת, באה אחת טובה יותר. על כל נכשל בא ציון טוב יותר. על כל אמונה שנכשלת, באה אחת חזקה יותר. 

אז אולי עכשיו הכול בבום, אחד אחריי השני, קמים ונופלים ולפניי שקמתי עוד נפלתי, אבל מתישהוא, השמש תצא. וכשהיא תצא אני ארגיש את זה.

אנשים טובים בא להם המזל.