"כרוב שלי, תתעוררי, נרדמת על הספה."

"כרוב שלי? מאיפה לעזאזל החלטת לקרוא לי כרוב כל הזמן?" אמרתי לך בחצי עין ובחצי חיוך גם כן.

"כי את..נו איך אני אסביר את זה, את כמו כרוב קטן כזה. את כל הזמן מחפשת איפה לפרוח ולגדול, ואני מאמין שאת כרוב."

"אבל...כרוב?"

"לא סתם כרוב, הכרוב שלי. הכרוב הקטן שלי."

אף פעם לא הבנתי מי אתה. תמיד היית בן אדם מסתורי בעיניי. אם זה בלבוש, ואם זה בפנימיות שלך. אבל אני חושבת שזה מה שכ"כ סיקרן אותי בך. בן אדם שהוא סקרן הוא תמיד יימשך אל האש, הסקרנות היא המובילה אותו לגלות דברים ולנסות להשיג אותם.

וככה זה היה איתך. הילד מהים, שתמיד היה עובר שם. אף אחד לא מכיר, אף אחד לא יודע, אבל ככה זה היה פחות או יותר.

ואני ראיתי אותך והסתקרנתי לדעת מי אתה. כ"כ רציתי להתקרב אלייך ולדעת מי אתה.

"למה שבן אדם לעזאזל יעשה לבד כל הזמן הליכות? ולמה שבן אדם יבוא לבד לים כשיש מסביבו המון אנשים? מה טוב כ"כ בלבד הזה?" - זה בדיוק מה שתמיד היה עובר לי בראש כשהייתי רואה אותך.

מה שעוד יותר סיקרן בך ומשך בך, זה הידיעה שאף אחד לא יודע עלייך כלום חוץ מהשם שלך - "הילד של הים."

ראיתי אותך וידעתי, שאתה, רק צרות תביא בעולם שלי.

לפעמים, הייתה לי מחשבה שאתה בכלל רוח רפאים. כי איך שהוא, בכל מקום שהייתי הולכת אליו אתה דאגת להיות שם.

"מי זה הפריק הזה?!" "זה.. סתם אחד, הילד של הים."

וככה עברו להם החיים בערך. כל פעם חבר אחר, מישהו אחר, אהבה אחרת. שישי נחמד, שישי פחות נחמד, אכזבות, פרידות, שמחות, צחוקים ואתה. הרוח רפאים, הילד של הים.

ככה זה כשאת בן אדם רוחני מבינים, כל דבר ישר מכניס לסרטים.

"אם הבן אדם הזה מופיע בחיים שלנו, אז זה הכול גורל. או שבעצם, תיקון של הגלגול הקודם? או אולי רוח רפאים?" לא יודעת כואב לי מלחשוב."

אני חושבת שלרגע לא רציתי מלהתפנות על המחשבות עלייך, אבל באותה התקופה הייתי ילדה כזאת שהולכת מאחד לשני, שבאה, שחוזרת. אבל תמיד ידעתי שבאיזה שהוא מקום אתה תמיד תהיה שם. כמו במעגל חשמלי כזה שמרכיבים בשיעורי מדעים בכיתה ד', אתה חייב את הנורה שתסגור את המעגל, כי אם לא, המעגל לא שלם.

ואז אותו שישי, שהתבאסתי על עצמי שיצאתי. מכירים את זה נו, שאתם באים לעצמכם ברע. השיער לא מסתדר, המצברוח נבול, והכול כזה.. רדוד.

אבל משו בתוכי אמר לי את חייבת חייבת לצאת, אין היום זה יהיה משו מטורף.

וכרגיל יצאנו והייתה יציאה נחמדה, זורמת, לא משו מיוחד. העדפתי לחתוך מוקדם כי בדיוק רבתי עם החבר והשיער לא הסתדר שזה בשביל בת כמו שצונאמי יבוא לתוך עולמה.

ובדרך, כ"כ התעקשתי שלא ילוו אותי. אולי כי הרגשתי, כי משהו בתוכי אמר, הוא יופיע. או אולי סתם כי לא היה מצברוח.

ואז, לשם שינוי, העדפתי ללכת בדרך השונה ההיא, הארוכה יותר. למה? זה רק הקול הפנימי שלי יענה לכם. מסוג הרגעים האלה שאתה בינך לבין עצמך ואתה מגיע להחלטות, אז רגע כזה.

ואז אתה הופעת. ראיתי אותך והרגשתי שכאילו ראיתי שד. אבל העדפתי להתעלם והמשכתי ללכת. הדבר היחידי שאני זוכרת בבירור בין כל החושך הזה זה את החיוך שלך. הדבר היחידי שזהר לי בחושך ושהצלחתי לזכור ממך.

וככה כל יציאה העדפתי ללכת בדרך הארוכה יותר כדיי שבמקרה אני אתקל בך ואולי אתה תתחיל את השיחה, בכל זאת, אתה ה"פריק", אין לדעת מי אתה או מה הכוונות שלך. למרות שבתוכי ידעתי שאתה לא כזה.

אבל ככה זה, מרפי הזה.. הכי שנוא על כולם. "מה שתחפש בטירוף, אף פעם לא תמצא. אבל בשנייה שתפסיק לחפש, תמצא."

וככה זה היה איתך אני מאמינה. כ"כ חיפשתי שלא מצאתי.

עד לאותה השבת.