את אותה השבת אני לא חושבת שאני אשכח.

טוב, חופש גדול- הכול ב"זרימות", הכול בפנאן הכול כזה..יודעים, ספונטני.

אז ככה בערך היה כל יום בחופש הגדול: קמים, מתארגנים, הודעה "בואי הולכים היום לפה, בואי נוסעים היום לכאן" וזורמים למקומות, כל פעם מקום אחר.

ובאותו השישי, יום לפניי, החלטנו בשיא הספונטניות ללכת לאיזה מסיבה בת"א. אמרו משהו מטורף, הולך להיות ליגה, ה"מסיבה של השנה".

אז יצאנו והיה נחמד, חוץ מפרט אחד קטן וחשוב- שכחתי את התעודת זהות שלי במקום. אומנם המזוייפת (זייפתי אחת כדיי להיכנס למועדונים ופאבים כי הגיל לא כ"כ איפשר) אבל היא עדיין הייתה חשובה לי. והתבאסתי רצח אבל כולם ניחמו, ובעיקר החבר.

חיבוקים, נשיקות, "אל תדאגי בייבי, מה שתצטרכי אני אקנה לך ואביא לך."

אויי כמה מתחשב, בעיקר בהתחשב בעובדה שאמרתי לך שאני שונאת שאתה קורא לי בייבי ואתה ממשיך מלעשות את זה, אבל כזה אתה, לא מתחשב ברגשות של אחרים חוץ משל עצמך.

בכל מקרה, הגורל הזה, כשהוא רוצה שמשהו יקרה הוא לא מוותר. מה הסיכויים שמכל האנשים שימצאו את התעודת זהות דווקא אתה תמצא אותה?

ובאותה השבת, לא אשכח בחיים את השיחת טלפון הזאת-

"הלו? הממ..שלום."

"כן מי זה?"

"שלום, מדבר יובל"

"הממ.. שלום יובל, אנחנו מכירים?"

"הממ.. לא, אבל מצאתי את התעודת זהות שלך וחשבתי שתרצי לקחת אותה בחזרה."

"וואי תודה רבה! אבל..מי אתה ואיך השגת את המספר?"

"זה לא משנה כ"כ איך, אם את רוצה את התעודת זהות אז תדעי שאני מחכה לך בים, בספסל הקבוע." וניתקת.

ואם דימיוני אינו מטעה אותי, אני חושבת ששמעתי אותך לוחש "כמו תמיד."

ולרגע, בלי לחשוב, מה שלא אופייני לי בכלל, פשוט קמתי, התלבשתי והלכתי. אולי כי הלב שלי הוביל אותי אלייך, מאחר ותמיד אמרתי שאצלנו הסיפור הוא נעשה הכול בידי העזרה מלמעלה.

וכל הדרך הלב שלי דופק בבום והמחשבות לא מפסיקות מלהתרוצץ במוח, כמו הילד המעצבן מקומה שלישית שכל היום משחק בכדור ואתה שומע את זה בטירוף אצלך בקיר.

ואני מגיעה לספסל, בציפייה רבה ובהתרגשות עוד יותר רבה. וככל שאני יותר מתקרבת, ככה אני יודעת מוודאת עם עצמי שזה אתה. אותו השיער מאחור, אותה הצבע, אותו הגבוה, הכול תואם למידות.

לאט לאט אני מתקרבת, בחשד רב.

"היי.. אתה הבחור שמחזיק בתעודת הזהות שלי?"

"כן, מחייך אליי בחיוך מהמם, זה אני."

כגודל הציפייה גודל אכזבה. לא היית את. זה היה החבר הכי טוב שלך, יובל, שכולם אומרים שאתם נראים כמו אחים.

לפני שהסתובבתי ללכת, פניתי ליובל ואמרתי לו "תגיד לו, שאני יודעת שזה הוא. ואני יודעת שזה לא סתם."

הוא לא ענה לי מילה. אולי כי כבר הספקת לספר לו מאחר והוא היה איש הסוד שלך, ואולי כי מהמבט שלי ומהמילים שלי הוא הבין  כבר הכול. מהמילים הריקות והחסרות משמעות שלי הוא הצליח להבין את כל הסיפור המלא - וכמה שהגורל צוחק לו.

וככה עבר הזמן, ככל שרציתי יותר להתקרב אלייך ככה זה נמשך יותר ויותר זמן. כל פעם סימן אחר, כל פעם אותה שיחת הטלפון ואותה השבת עם יובל והשתיקה המסגירה שלו, לא יצאה לי מהראש.

אבל למרות הכול, הנחתי לזה. המוח שלי היה מאוס ומאוכזב מלחשוב על אותו הסיפור שוב ושוב ושוב. "למה תמיד אנחנו נמשכים אל הבלתי נמנע?"

וכל הזמן ההתעסקות הבלתי פוסקת הזאת במחשבות עלייך ובסיפור, גרמו לי להתייאש ולאפס את כוחותיי. או כמו שחברה אומרת, "תניחי את זה בהקפאה."

"מה זאת אומרת בהקפאה?"

"נוו את יודעת, אל תתעסקי בזה עכשיו, תשכחי מזה, אבל ברגע שתהיה לך הזדמנות שוב, ושוב יהיה לך את הסיפור הזה, אז תדושי בזה. כי ברגע שאת חושבת על זה כל הזמן, זה מונע ממך להתקדם בחיים."

"וואלה, חכמה החברה הזאת שלי. לא פלא שהיא האשת סוד שלי." זה בדיוק מה שחשבתי.

אבל מרפי הזה, לא מוותר. לא חיפשתי אותך והופ מצאתי. אבל הפעם, לא נתתי לזה לעבור לידי. תמיד ידעתי שהים יהיה המקום מפגש שלנו, מאחר והוא היה החלק שבך. והנה, כבר לקראת סיום החופש, הרגשת שאתה חייב לצאת מהקונכייה שלך ולהיות קצת בים. לפניי שהקור הזה מגיע ומגביל אותך. כי בשבילך לא להיות בים זה כמו שיקחו ממך את הלב.

אז הנה, רגע לפני הסוף, רגע לפני הכיבוי אורות, תמיד נזכור ששכחנו עוד משו לעשות. אז לפני החופש נזכרתי שאני חייבת להתחיל לעשות ריצה כי עוד מעט י"ב ובגרות בספורט ואין, וגם בשביל הנפש.

ובאחת הריצות שלי, שדווקא אז בריצה לא חשבתי עלייך לשם שינוי, ראיתי אותך. ושוב הלבנתי, ושוב הלב שלי פעם, ורצתי על פנייך אבל תוך כדיי המחשבה של "שוב לפספס?" לא הניחה לי. והלכתי עם ההרגשה והמחשבה עד הסוף.

עצרתי את הריצה וניגשתי אלייך. כולי מתנשפת ומזיעה, אבל לי לא היה אכפת. "אני לא אתן לזה עוד פעם לעבור לידי!"

"לא משנה מה, אני אותך מכירה. יש לי הרגשה כזאת. אל תתנהג כמו זר לידי. אני חייבת שתעזור לי להבין ביחד מאיפה אני מכירה אותך."

הרמת את הראש והסתכלת עליי. המום בטירוף אבל מבין עניין. אבל מילה לא הוצאת. עדיין לא.