"תודה רבה, זה מחמיא לי מאוד. אין מילים לתאר עד כמה אני מוסמק, אבל... אל תיתני לגוף האנושי להטעות אותך. יכול להיות שאני סתם מזכיר לך מישו שאת מכירה או הכרת בעבר."

כל מה שעבר לי בראש זה סימן שאלה גדול. גדול בגודל של מקרר, שהציף לי את המוח בשאלות.

תמיד ידעתי שאסור לצפות לכלום, אבל איכשהו, תמיד כשזה הגיע אלייך, זה פשוט..נמחק לי מהראש. כי ממך כל הזמן ציפיתי וציפיתי כי כל פעם כשראיתי אותך השאיר לי טעם של עוד. כמו שאמרתי לך פעם כשאמרת לי "את ילדת קסם." עניתי לך שאני בתור ילדת קסם צריכה גבר שיקסים אותי בחזרה. ככה זה, אתה תמיד תתקרב ותמצא את עצמך מעוניין במישהו שהוא כמו הראי שלך. וככה היית אתה, הילד בעל הכי הרבה קסם שאני מכירה.

"הממ.. כן, יכול להיות. סליחה, טעות שלי." הסתובבתי כדיי ללכת מהמקום.

אבל אז, כנראה שמשהו עצר בעדך ולא נתן לך להעביר את זה ככה לידך. כבר הזכרתי את העובדה שלא קיים עקשן ממך?

"חכי רגע! הסתובבתי אלייך בפליאה. אני..הממ.. את גרה באיזור לא?"

"את גרה באיזור?!" זה כל מה שאתה שואל אותי?! אני באמת לא מבינה מי אתה, חתיכת פריק.!"

זה מה שעבר לי בראש. אבל במקום זה חייכתי אלייך חיוך קטן ועניתי בחיוב – "כן, כמה רחובות מפה. רחוב נוראדו מכיר?"

"בטח מכיר."

"ואתה, אתה איפה גר?"

"אני רחוק מפה." וככה בעצם נגמרה השיחה, בתוספת חיוך שמוגש בצד, ממש כמו ארוחה מוגדלת מבורגר קינג. רק ששכחו להביא לי את ההפתעה.

לפעמים, כשהייתי חושבת על השיחה הזאת, הייתי חושבת לעצמי שעדיף היה אם היית דוחה אותי לגמריי. ככה, אומר לי בפנים שאני חתיכת פריקית מוזרה ושאתה לא מכיר אותי בחיים. אבל אפילו כשעשית את זה בהתחלה, עשית את זה בכזאת נחמדות. וכאילו שלא הספיק לך, וכבר מיהרת להשאיר קצווה פתוחה. אבל לי זה לא הזיז, לא שדחית אותי, אלא שהשארת הכול באוויר. אבל לי זה לא שינה – "העקשנות תמיד מנצחת."

כולם כבר התחילו לשים לב שמשהו לא בסדר, שהלב כמו המוח חצוי לכמה חתיכות.