דברים שאנחנו לא יכולים לראות או לגעת בהם, תמיד נרצה הוכחות עלייהם.

כשבן אדם מאמין באלוהים, הוא תמיד רוצה הוכחות לקיומו. הוא מחפש, שואל, בודק, מברר- בין אם זה הוכחות מדעיות לבין הוכחות רוחניות, בין אם זה כומר לבין נזיר לבין רב.

כשבן אדם אוהב עד לאובדן חושים, תמיד חשוב לו שהבן זוג שלו יוכיח לו עד כמה האהבה שלו אליו חזקה. בין אם לסצנות קנאה לבין מחוות אהבה סוחפות דמעות ושובות את הלב.

אבל עדיין, באיזה שהוא מקום, הבן אדם הזה כל הזמן במרדף אחר ההוכחה המדויקת. לא משנה עד כמה הוא ירגיש את ההצלה של אלוהיו מקרוב, לא משנה עד כמה יגידו לו "אני אוהב אותך", עד שהוא לא מרגיש כאילו נוגע בדבר הבלתי מוכח הזה, כאילו רואה את הבלתי נראה, הוא לא ינוח כי עדיין "שום דבר לא מספיק."

אז מה בעצם מחזיק מרבית מאיתנו להיות שלמים עם האמונה הזאת? המחשבה שאנחנו שומעים סיפורים ואפילו חווים מרבית מהם על בשרנו, כשאנחנו נוגעים, אוהבים, מרגישים, מנשקים, ומרגישים את הלב שלנו רוצה ושואל על בן אדם אחד. כשאנחנו שומעים את התפילות שלנו לאלוהים ויודעים שיש מי ששומע אותם.