וואו כמה זמן לא הייתי פה. כמה זמן לא פתחתי רשומה ב"וואו, כמה זמן לא הייתי פה."
הדבר שהכי משמעותי הוא שאני בת 18 נכון לעכשיו, וזה הרגע שחיכיתי לו מאז שאני ילדה. לא להיות בת 30, לא בת 25 ולא בת 16- בת 18. משהו בגיל הזה שמבטא עצמאות, שמבטא משהו שהוא כבר שונה, שאתה כבר אדון לעצמך. כל כך הרבה זמן ישבתי וחיכיתי להיות בת 18, ועכשיו כשזה הגיע אני מבינה בעצם כמה אחריות זה מביא איתו. אני יכולה להגיד בלב שלם ומלא שהתבגרתי בצורה קיצונית ואני מרגישה את זה בצורה דרמטית. יכול להיות שגם חלק מהעניין שכרגע אני במשבר זהות אם אפשר לקרוא לזה ככה, זה חלק מהעניין שאני גדלתי, ופתאום יש לי קעקוע וזה ברשות, ופתאום לצאת לפאבים בלי צורך לשקר לגיל שלך.מדהים עד כמה אני תמיד מגיעה למסקנה שכל החיים שלנו אנחנו במרדף אחריי משהו- ובמקרה הזה אחר בגרות, וברגע שמשיגים- מתגעגעים ומצטערים. כל החיים שלי רציתי להיות עצמאית, בוגרת וכנראה ששכחתי בדרך שחלק מהקסם של להיות ילד או מתבגר זה הסכנה, זה שאתה לא יכול לעשות כל מה שאתה רוצה כי אתה לא עצמאי. ונכון, עדיין בגיל 18 אתה לא עצמאי לגמריי, אבל משהו מרגיש לך כבר אחרת. הכול כבר מותר, הכול פועל אחרת, בצורה שהיא יותר חוקית ומותרת.

ופתאום, הכול נראה לי שונה דרך העיניים שלי. העיניים של הילדה שרצתה לנצח להיות פיטר פן אבל הבינה שהיא בכלל וונדי, שבסוף גם היא התבגרה.

נקווה לעבור את המשבר גיל, משבר נעורים, משבר זהות, איזה משבר שלא יהיה.