לפני שנה פחות או יותר, מישהי שהייתה החברה הכי טובה שלי לאותה התקופה נהייתה חברה של מישהו שהיה האהבה הראשונה שלי והבן הראשון ששבר לי את הלב. ולא רק זה, כל החברים שלי ידעו את זה ממנה ואף אחד לא אמר לי כלום. ואני זוכרת כל כך את ההרגשה שלי באותם הרגעים כשגיליתי את זה. אני זוכרת הרבה מילים, הרבה כעס, אבל בעיקר, מה שאני זוכרת הכי הרבה זה את התחושה הזאת של הנבגדות. אני פשוט הרגשתי הבן אדם הכי קטן ונבגד בעולם, והלב שלי אוטומוטית נסגר והרגשתי את זה, אשכרה את הלב שלי לוקח צעד אחד אחורה ונסגר. ואני זוכרת עוד יותר בבירור, שאחריי היום הזה, מאותם רגעים, הפחד הכי גדול בחיים שלי היה שיבגדו בי. כל הזמן כשאנשים היו שואלים אותי: "ממה את מפחדת?" לא הייתי עונה מוות, ולא הייתי עונה אלימות, ולא חוסר אונים, הייתי אומרת: "שיבגדו אותי. כי זה קרה לי פעם ואני זוכרת את ההרגשה הנוראית הזאת. וזאת הרגשה שאני לא מאחלת לאף אחד."

ולמה אני מעלה את זה עכשיו? כי אני מרגישה עכשיו ככה בדיוק. אני מרגישה שהלב שלי נסגר שוב, בפעם השניה, ואני מרגישה ששוב האמון שלי נהרס. ויותר מהכול, אני מרגישה את ההרגשה הנוראית הזאת והכי גרוע, שזאת הרגשה שאי אפשר לעשות איתה כלום, פשוט לחכות לרגע שבו הלב שלי ייפתח שוב. והכי אירוני מהכול, שהבן אדם שסגר לי את הלב בפעם השניה, היה הבן אדם שפתח אותו כשהוא נסגר בפעם הראשונה.

ועד כמה שהייתי רוצה להיזכר באותו בן אדם כזיכרון מתוק וכבן אדם שלימד אותי שלב כן יכול להיפתח בשנית,אני פשוט לא מצליחה. כי אותו הבן אדם שסגר לי את הלב בפעם שניה וגרם לי לאבד אמונה באנשים והוכיח לי שהוא אחר מכולם, כי הוא רוחני יותר ושונה יותר, בסוף התברר בדיוק כמו כולם אם לא גרוע יותר.אני לא מצליחה להיזכר בך ולאחל לך טוב מכל הלב שלי, כי אתה פגעת בי כל כך. אני מרגישה כל כך נבגדת על ידך והכי מכול, אין לי אמון בך יותר כבן אדם. ואם לרגע נניח לעובדה שהיית הבן זוג שלי במשך שמונה וחצי חודשים, והיית הקשר הראשון שלי והכול הראשון שלי ואני לא יודעת עד כמה מהקשר שלנו היה אמיתי ונחזור לעובדה שמעבר לבן זוג, היית החבר הכי טוב שלי עוד לפני שנהינו חברים, אז הכאב הוא גדול יותר. אני מרגישה נבגדת על ידי החבר הכי טוב שלי ועל ידי הבן זוג שלי, כמו אז, רק שהפעם- זה אותו הבן אדם. אותו הבן אדם שהסתכל לי בעיניים ואמר לי שהוא אוהב אותי ושקשה לו בלעדיי כל כך אבל זה הדבר הנכון לעשות, זה אותו הבן אדם שכרגע המשיך הלאה ושיש לו חברה, שלמרבה הפלא וככל הנראה, האישה הזאת הייתה גם חלק מחיו בזמן שהיינו חברים.

והכי דפוק בכל הסיפור הזה, שאני מנסה לברוח מעצמי כל כך. אני מנסה למלא את עצמי באנשים ולהקיף את עצמי באור ובאהבה ובמחשבות שיהיה טוב

"כי אני יודעת, כי כבר עברתי את כל זה וזה לא פעם ראשונה", ועד כמה שאני מנסה לעודד את עצמי תמיד ולהגיד לעצמי "שטויות שיר, את עוד ילדה, יש לך עוד המון לעבור בחיים זה עוד כלום" או להגיד לעצמי "זה אחלה שיעור לחיים", זה פשוט לא ככה. כי כשנוחתים למציאות הכואבת והמעוררת, אני עדיין תקועה עלייך. ולי עדיין קשה בלעדייך. וקשה לי עם כל הזכרונות האלה שאני לא יודעת איפה להחביא אותם כי פשוט כל מקום שאני הולכת וכל דבר שאני עושה וכל שיר שאני שומעת אני נזכרת בך. עם כל האהבה העצומה הזאת, ועם זה שהוכחתי לעצמי בזכותך שלב כן יכול להיפתח בפעם השניה, ושגרמת לי להאמין באהבה שוב. והכי כואב, זה שאני חווה את ההרגשה הזאת שאני לא מאחלת לאף אחד בעצמי. אני חוה את הכאב הזה בפעם השניה ואת החוסר אונים הזה כי באמת שאין מה לעשות עם הרגש הזה. ולבן אדם כמוני, שמחפש היגיון בכל דבר, ומחפש תשובות לכל דבר זה עינוי סיני של ממש. אני מנסה לחפש את הצדק בדבר, כי זה לא פייר פשוט. אבל אחריי צדק רודפים רק העיוורים, וגם אז סביר להניח שהם יתקעו באיזה עמוד ברחוב.

אני באמת רוצה להגיד "אני מאחלת לך את כל הטוב שבעולם" ולהתכוון לזה, אבל אני לא מצליחה. אני לא מצליחה כי אני פשוט פגועה ממך, ואם נהיה לרגע כנים, אני פגועה ממך יותר ממה שנפגעתי בפעם הראשונה. כי אתה יותר מכולם ידעת מה הפחד שלי ופשוט לקחת את הפחד הזה והפכת אותו לממשי בפעם השניה.

אז הנה, הילדה שמלאה באהבה, סוגרת את הלב שלה לתקופה. לא מבחירה, מכפייה. כי היא פשוט לא מצליחה אחרת.