תמיד בתקופת הבית ספר, כשהייתי מחליטה שלרגע אחד בא לי להוריד את המסיכה של הילדה הטובה ולהיות ילדה רעה קצת, ולהפריע לשם שינוי, ולעשות רעש בשיעור, הייתי גם היחידה שצועקים עלייה ולרוב גם מענישים אותה. ואני זוכרת שתמיד הייתי שואלת את המורה שלי: "למה דווקא מכל האנשים שמפריעים לך, דווקא עליי את צועקת?" ותמיד הייתי נשארת עם התהייה הזאת עד שיום אחד בכיתה י"ב הפרעתי בכיתה והמורה שלי צעקה עליי ושוב שאלתי אותה למה דווקא אני והיא הייתה המורה היחידה שסיפקה לי את התשובה לשאלה הזאת - "מכל האנשים האחרים, אלה שתמיד עושים רעש ומפריעים לי ללמד, אני מצפה שהם יעשו רעש. אבל דווקא ממך, שתמיד מקשיבה ומשתתפת בשיעורים, את האחרונה שאני מצפה שתעשה רעש. וכשאני צועקת דווקא עלייך זה כדיי שתשימי לב שממך אני מצפה ליותר מהשאר."

אני זוכרת, שבההתחלה תמיד היה לי גם כעס לדבר - "נו אז מה אם מצפים ממני, זה אומר שעכשיו אני לא יכולה להיות רעה?", אבל לאט לאט תוך כדיי התבגרות של החיים למדתי על בשרי את מה שהמורה שלי באמת התכוונה אליו - תמיד יהיה את הבן אדם הזה שהוא יהיה טיפה מעל כולם, שממנו נצפה למעל כולם, שממנו תמיד נחכה לטלפון הזה יותר ממה שאנחנו מצפים לשאר הטלפונים משאר האנשים, מהבן אדם הספיצפי הזה שפשוט נצפה ממנו ליותר. וכשאנחנו מתאכזבים מאותו בן אדם, אנחנו כועסים ובועטים וצועקים ומענישים כי פשוט זאת הדרך שבה האכזבה שלנו יוצאת החוצה. ומה שהופך את הדבר הזה, את האכזבה הזאת לכואבת יותר, זאת העובדה שזה פשוט בלתי נשלט. הלצפות הזה והלתאכזב הזה זה פשוט סוג של כוח עליון ממך, אין לך שליטה על הרגש הזה.

כמה מאכזב זה להכניס בן אדם לחיים שלך, לשתף אותו בסודות הכי אפלים שלך, להכניס אותו למשפחה שלך, ולצפות שהוא יהיה הבן אדם הזה, המיוחד הזה, היחיד הזה, ובסופו של דבר לגלות, שהוא לא. שאותו הבן אדם החליט שבא לו להוריד מעל עצמו את המסיכה של הילד הטוב ולהיות ילד רע, כי מותר לו. השיקול שבאמת מעניין אותי, הוא שברגע שהבן אדם מחליט לאכזב את היקר לו, אם הוא עושה את זה מתוך סדר עדיפות מסוים? אם הוא בוחר לאכזב את אותו בן אדם מסוים כי הוא מעדיף את המסיכה שלו על פניו? נקודה לאכזבה..

It's like you're screaming, and no one can hear"
You almost feel ashamed
That someone could be that important
That without them, you feel like nothing
No one will ever understand how much it hurts
You feel hopeless; like nothing can save you
And when it's over, and it's gone
You almost wish that you could have all that bad stuff back
".So that you could have the good