אחד הדברים היותר כואבים שאנחנו עוברים בחיים האלה הוא אכזבה. אכזבה מבן אדם שאנחנו באמת אוהבים וסומכים עליו ומקווים שדווקא מהבן אדם הספיציפי הזה לא נתאכזב. לפעמים אפילו אותו בן אדם לא יודע שהמקום שלו אצלנו עומד במבחן, שכל תזוזה שלו לכיון הלא נכון או לצד הרע, גורם לנו להתאכזב שהוא לא מצליח לעמוד במבחן הזה. אולי כי אנחנו מצפים ממנו כ"כ בתור בן אדם שקרוב ללב שלנו שלפעמים יעיז יותר ויבין יותר, אפילו שלפעמים נראה לנו שהוא מכיר אותנו יותר מאת עצמנו. וכמה שזה כואב להתאכזב מבן אדם כזה. ועוד יותר כואב, להבין שהמקום שלו אצלנו שעומד במבחן, עומד לקבל "כמעט טוב." שמסתבר, שהוא לא מכיר אותנו כמו את הכף יד שלו.

"ואם אני עצובה אל תשאל שאלות
לא תמיד יש תשובה והמילים בוגדניות
בין הדמעות נשק אותי ואל תרפה
כי במגע שלך, בנפשך אמצא מרפא. " (דין דין אביב - אף לא מילה)

כשאומרים לבן אדם "אל תפתח ציפיות" זה כאילו יגידו לילד קטן "יש לך פה סוכרייה אבל אסור לך לאכול ממנה". יש משו אחד ומאז ומעולם, מבריאת העולם ועד התקופה הזאת וזה בעצם השליטה בכוח המחשבה. כל הזמן אנחנו עסוקים בלהילחם נגד המחשבות שלנו שמעלות לנו את הרגשות.

"אל תאהב, אל תפתח ציפיות, אל תפתח רגשות, אל תגיב, אל תילחם על מה שאסור להילחם."

ובכל זאת, עד כמה שאנחנו מודעים לכל הדברים האלה, אנחנו כאילו עושים סוג של עבירה על החוק, על השליטה במחשבה ובעצם עוברים על כל האסור שברשימה. כוח המחשבה או בעצם היצרים שלנו?