פעם בחיים שלך אתה מוצא את עצמך מובל ללב של מישהו בדרך אינסופית. יש המון פעמים כאלה ותמיד זה נראה לנו כאילו הפעם הזאת היא המיוחדת באמת- בכיתה א' כשמושכים לנועה הילדה הכי יפה בגן בצמות, או בתיכון כשמתאהבים במלכת הכיתה, או בצבא כשאתה ב"קטע" עם אחת מהפלוגה שלך. אבל פעם אחת בחיים האלה, אתה מתאהב כמו מטורף. ולא משנה עד כמה תתאהב בבאות אחריה או בבאים אחריו, תמיד יהיה את האחד המיוחד הזה שעשה לנו משהו שונה ואחר בלב. יהיה רגש דומה, יהיה רגש שקרוב, אבל לא תהיה את אותה ההרגשה של ההתאהבות הראשונית.

ההרגשה הזאת, שיש מישהו לבכות לו ולהתקשר אליו גם אם זה בארבע בבוקר כי "רבתי עם המשפחה" או "כואבת לי הבטן כ"כ חזק צ'ון שלי" או פשוט "אתה פה חסר לי." זה הלשלוח דרך הלב שלך חיזוקים מרחוק לבן אדם הזה לא משנה עד כמה רחוק הוא יהיה, כי הרי מבחינתך גם בבית שלו זה רחוק.

זה להתגעגע לנשיקות, לריח, לחיבוק, לקול שבעיני אדם מאוהב קול אהובו הוא הסאונד הכי אהוב עליו. ומעבר להכול זה להבין שיש אותי, ויש אותך ויש אותנו. שאנחנו ביחד מרכיבים שלם, ושכל אחד משלים את השני במעשיו, במחשבותיו, ברגשותיו.

זה להסתכל על הפנים של הבן אדם שאתה אוהב ולדעת שבעיניך הוא הכי יפה בעולם, כי "כל קופה יפה בעיני אהובה."

אהובוש שלי, אתה רחוק ממני עכשיו יום בסה"כ וליבי חסר אותך כ"כ. המסע הזה שאתה הולך לעבור הוא רק קמצוץ מה שנעבור ביחד. כי כמו שאמרתי לך כבר פעם, אתה הולך להיעלם לי עוד הרבה אבל אני כאן נאמנה לך רגשית. כי אני לא מוותרת על הרגש הזה. אני שולחת לך אהבה וחיזוקים דרך אהבתנו ומאמינה בך מכל דבר אחר בעולם הזה. אוהבת יותר מכל דבר אחר כרגע. ואני לא יודעת אם אמרתי לך פעם, אבל תודה לך שאתה ממלא לי את הלב כל פעם מחדש.

דברים שאנחנו לא יכולים לראות או לגעת בהם, תמיד נרצה הוכחות עלייהם.

כשבן אדם מאמין באלוהים, הוא תמיד רוצה הוכחות לקיומו. הוא מחפש, שואל, בודק, מברר- בין אם זה הוכחות מדעיות לבין הוכחות רוחניות, בין אם זה כומר לבין נזיר לבין רב.

כשבן אדם אוהב עד לאובדן חושים, תמיד חשוב לו שהבן זוג שלו יוכיח לו עד כמה האהבה שלו אליו חזקה. בין אם לסצנות קנאה לבין מחוות אהבה סוחפות דמעות ושובות את הלב.

אבל עדיין, באיזה שהוא מקום, הבן אדם הזה כל הזמן במרדף אחר ההוכחה המדויקת. לא משנה עד כמה הוא ירגיש את ההצלה של אלוהיו מקרוב, לא משנה עד כמה יגידו לו "אני אוהב אותך", עד שהוא לא מרגיש כאילו נוגע בדבר הבלתי מוכח הזה, כאילו רואה את הבלתי נראה, הוא לא ינוח כי עדיין "שום דבר לא מספיק."

אז מה בעצם מחזיק מרבית מאיתנו להיות שלמים עם האמונה הזאת? המחשבה שאנחנו שומעים סיפורים ואפילו חווים מרבית מהם על בשרנו, כשאנחנו נוגעים, אוהבים, מרגישים, מנשקים, ומרגישים את הלב שלנו רוצה ושואל על בן אדם אחד. כשאנחנו שומעים את התפילות שלנו לאלוהים ויודעים שיש מי ששומע אותם.