ככל שיש לבן אדם יותר, ככה הוא רוצה יותר. הוא תמיד שואף ליותר, לקבלה גדולה יותר של דברים או של רגשות. כשבן אדם עובד קשה בשביל לחסוך לטיול באירופה, והוא נוסע ונהנה, תמיד הוא חוזר ואחרי כמה זמן הוא אומר: "אוף, אבל יכלתי יותר זמן." ולפעמים הוא שוכח שהוא הצליח להשיג את המטרה, והיא הייתה כבר שלו, אבל הוא ממשיך במרדף. אחריי מה אתם שואלים? אחריי הטוב יותר, אחריי הגבוה יותר, אחריי הרחוק יותר.

אבל כמו כל דבר, יש גם שחור וגם לבן. והלבן פה הוא שלפעמים הרדיפה שלנו היא למען מטרה טובה. אנחנו משיגים בן אדם כבן זוג אבל אנחנו רוצים שמעבר לבן זוג יהיה החבר האישי שלנו, שנשתף ונדבר ולא נהיה רק זוג של "חלון ראווה".

וזה סוג אחד של בן אדם. האחר הוא, אותו בן אדם שמפחד ללכת על היותר, במחשבה שיפסיד את מה שכאן ועכשיו.

אני באמת רוצה שתבין, שאני אוהבת אותך ושאתה לקחת לי את הלב. אבל לפעמים, אתה שוכח, שלפני שהייתי ה"בחורה שלך", הייתי החברה הכי טובה שלך, זאת שהיית מספר לה את הסודות הגדולים והאפלים שלך. ולפעמים אני מרגישה, שאנחנו מאבדים את זה. כי אנחנו מפחדים שאם נחזור לזה, אז נאבד את מה שעכשיו, ומה שעכשיו זה, שהכול מקסים ושופע באהבה. אני יודעת שלפעמים אני יכולה להיות קצת חיה בסרט ודרמתית, (לא סתם אני נמצאת במגמת תיאטרון), אבל זה בגלל שאני לא מצליחה לבטא מולך את מה שאני באמת מרגישה. מרוב אהבה אליך אני מרגישה שאני עושה את כל הטעויות האפשריות, מה שאמרתי שאני בחיים לא אעשה. אני יותר מיודעת כמה שאתה אוהב אותי, אבל אל תשכח שאני גם החברה שלך, זאת שמספרים לה, זאת שבאים אלייה ולדעתי זה קצת נאבד לנו בדרך. אני יודעת שלפעמים אתה נסגר בתוך עצמך ולא סומך עליי מספיק, עליינו. ואני יודעת שלפעמים זה נראה לך כאילו אני תמיד רוצה שתוכיח לי עד כמה שאתה אוהב אותי, ושאני לא מוותרת לך ולא מוותרת לך על החופש שלך. אבל שום דבר שאני עושה זה לא מתוך כוונה רעה. אני מקבלת אותך ואת החופשיות שלך, אבל תיתן לי להגיע ללב שלך. זה בסדר לחשוף בפניי. ואתה יודע למה? כי אני אוהבת אותך. וזה מה שעושה את כל ההבדל.

לכולנו יש את הפחד הגדול הזה ממשהו מסויים, מאותו דבר שמרגיש שמאיים לו על החיים, שתוקע לו את ההתמודדות בחיי היום יום ובחיים עצמם. אם זה פחד מאש, פחד מטביעה, פחד ממוות, פחד משיברון לב ושאר ירקות.

הדבר הכי מפחיד, זה לראות את הפחד שלנו מתממש לנו מול העיניים - בן אדם שמפחד מטביעה רואה את החבר הכי טוב שלו טובע למול עיניו. הילדה שמפחדת מאש רואה את האוטו של המשפחה שלה עולה בלהבות.

אז מה זה פחד בכלל? זה דבר שבאמת קיים ושאנחנו מפחדים ממנו שיהרוס לנו את החיים, או שמא פחד זה משהו שאנחנו יוצרים בתוך המחשבה שלנו, שגורמת לנו להציג את זה כדבר הרסני?

אני חושבת שחלק מלפחד, זה בעצם לא לרצות שדבר מסוים יקרה. כשאנחנו מפחדים, אנחנו מרגישים חסרי אונים כי באיזה שהוא מקום הפחד מוצג כהבוס בעבודה, כמפלצת החושך שאנחנו מפחדים ממנה כשאנחנו קטנים- כמשהו עוצמתי וחזק מאיתנו.

אבל למעשה, הדבר שהכי כואב לנו ושובר לנו את הלב, זה לראות את הפחד שלנו מתממש, ואני חושבת שהשריפה הזאת ביערות הכרמל היא הדוגמה הכי ברורה לפחד- פחד מאסון טבע. ויותר כואב ושובר את הלב זה המחשבה שאין לאן לברוח מהאסונות האלה ושאפילו למרבית מהם אנחנו גרמנו בידיים שלנו. זה כמו מדען שיוצר שיבוט של בן אדם והוא הופך להיות לאיש רע והרסני. כמו איש החול מספיידרמן. למעשה, זה בורח לנו מהידיים. לדעת שאני, אתם, כולנו, כ"כ קטנים מול הדבר ההרסני הזה, מכניס אותנו למערבולת של פחד ושל סערת רגשות.

נקווה לטוב.