יש רגשות שקשה לבטא.

רגשות שלפעמיים אנחנו אפילו מנסים לברוח מהם, מנסים להתעלם מהם, מנסים לא להכיר בעבודה שהם שם.

אז אנחנו מבטאים אותם בשירים, במכתבים, במנגינות, בציורים- כמו המכתב הזה.

סיפור אהבה כמו שלנו אפשר להפוך לסרט, אפשר לכתוב עליו סיפור לפני השינה.

רק שלא כמו בסרטים וכמו בסיפורים הם לא "חיים בעושר ובאושר עד עצם היום הזה", אלא הם חיים. ספק אם באושר, ספק אם בעושר,אבל חיים, וכל אחד לעצמו, כל אחד לבד, כל אחד מת מבפנים.

כי האהבה שלנו לא מנצחת כלום, האהבה שלנו הובסה, הובסה על ידינו, נשמטה מידינו, התבזבזה.

הכול התחיל לפני שנה בדיוק, בפורים שעבר.

זוכר את היום הזה? שנכנסת למסעדה בקלדרון עם אלדר, שלאט בזמן הפך להיות ידיד טוב שלי, הפך להיות דמות ראשית בסיפור אהבה מסובך ובלתי אפשרי בפניי עצמו.

ונכנסת בסערה, ואיך שנכנסת המבטים בינינו נפגשו, וכמה שלא ידענו שנהפוך להיות סיפור אהבה בלתי אפשרי אחד של השנייה.

הכי מצחיק, שהכרתי אותך מבלי להכיר אותך, כל הסיפורים עלייך, על ה"ידיד הכי טוב של..", על ה"ילד הכי חתיך בחבורה", על ה "ידיד האפלטוני ההוא", על ה"ילד הסטלן הזה".

ואיך שהמבטים בינינו נפגשו, הרגשתי מין משהו בלב, משהו שקשה להסביר.

אני קולטת אנשים לפי מבטים ובכלל, מבטים גונבים לי את הלב. כי בעיניי מבטים זה יותר ממילים, מחיבוק, מנשיקה.

מבט זה רגע, כשאתה מביט במישהו שחשוב לך, זה כאילו הכול קפוא מסביב.

והמבט שלך..קצת עצוב, קצת יפה, קצת מקסים, קצת כובש- היה הדבר הכי יפה שראיתי באותה התקופה.

אבל כרגיל, אני נתתי לך לעבור לידי, ובעיניי היית עוד ילד בחבורה שאומרים לו שלום, ומה גם, שהיית הילד עם החברה, מהזוגות האלה שבאים ביחד לכל מקום וכל היום כל החיים ביחד, ואני הייתי "שייכת" למישהו אחר, הגוף כאן אבל הלב היה במקום אחר.

ובאותו היום, ביום הולדת של ליאור, שראיתי אותך יושב לבדך עצוב בחוף, שבור, וניגשתי אלייך לאט ובזהירות, וראיתי אותך מביט אל הים ועצוב כ"כ, כי כואב לי לראות אנשים עצובים ואותך במיוחד.

-"מה יש לך חיים שלי, למה אתה עצוב?"

-"אהבה..."

-"החברה?"

-"כן, נפרדנו"

-"אל תדאג חיים שלי, הכול יסתדר, אל תהיה עצוב"

ולאט לאט החיוך שלך עלה לך על השפתיים, החיוך שבשבילו הייתי טסה לחלל, שהיה מחדיר בי כוח ואמונה, כי אתה היית משאב האנרגיה והאמונה שלי.

ואחריי שעלה החיוך, ידעתי שזהו, שאני כבשתי לך את הלב, שאני הייתי המשענת שהיית צריך באותן השניות.

אבל היום שבאמת הכרנו, היה כשעשינו "בייביסיטר" על החברה שלנו, והיום הכי אירוני בשנה- המוות של מייקל ג'קסון. הוא מת ואנחנו בונים התחלה.

באותו יום גנבתי לך את הלב, ואתה לי, והמבטים שהלכו שם ומבלי לומר כלום אמרנו הכול.

וכששמעתי ש"אתה רוצה אותי", ש"אני מביאה לך אנרגיות טובות וחדשות", ש"אני ילדה פשוט..."

לא היה לך מילים לתאר אותי, היית עצור נשימה ממני, מוקסם ממני, ולחשוב שבאותה התקופה הייתי שבורה, הייתי מלאה בחצי- חצי שמחת חיים, חצי קסם, חצי חיוך, חצי עצב, חצי כאב.

ואז הגיע אותו היום שנהינו חברים. אירונייה- ביום הולדת של הילדה שאוהבת אותך כבר שלוש שנים ואתה לא שם עלייה.

ישבנו בחוף, פעם מתנשקים, פעם מדברים, פעם צוחקים, מכירים, מנסים להגיע ללב אחד של השני.

וטלפונים והודעות, ולבוא כל יום לבקר אותך בעבודה, ואצלך בבית אפילו שזה היה פעם אחת, ואפילו באותה מסיבת גיוס של אלדר, שהאקס היה שם וגרם לי לבכות ואתה חיבקת אותי הכי חזק שיש וניגבת לי את הדמעות. שהצגת אותי בתור החברה שלך לכולם, שאמרת ותיכננת- ואני אקח אותך לפה, ומחר אנחנו יוצאים לפה, ואני אקנה לך את זה, ואםילו שידעתי שחצי מזה באמת לא יצא לפועל, רק הכוונה שלך, הנכונות שלך, כבשה לי את הלב.

ואני חושבת שבאותה התקופה הייתי חלק משלם- שמחה שלמה, חיוך שלם, הכול שלם.

ונפרדנו, ורק אחריי חודשיים, לקח לי להבין שאני אוהבת אותך. אחריי שכל לילה אני חולמת על דמותך ועליינו, אחריי שאני שומעת עלייך עם בנות אחרות ונשבר לי הלב. חשבתי שזה סתם, כי זה טרי.

אבל לא, זאת הייתה אהבה ומכל הלב.

ואז חזרנו ונפרדנו, ומאז, מאותה נקודה, הכול התחיל להיהרס.

אבל עדיין, המילים שלך הידהדו לי כל יום בראש, עדיין האהבה שלנו הייתה שם, ואני הרגשתי את זה ואני ידעתי את זה שזה הדדי, ונלחמתי עלייך, עליינו, כי האמנתי שיש במה.

"מה זאת אומרת, אבי בשבילי הכול, אבי שלי. ואני לא אוותר עליו, אני אתן לאהבה שלנו לנצח אפילו אם הוא טס עוד חודש".

ואפילו על האגו שלי וויתרתי בשבילך, וכל יום להתקשר אלייך ולקבוע להיפגש.

ואתה לא. אתה לא חשבת שצריך להתאמץ, חשבת שאם אוהבים בן אדם רוצים את ההכי טוב בשבילו, ושאתה טס עוד מעט, ואתה לא רוצה לפגוע בי, אני איתך לא אהיה מאושרת.

אולי בגלל שבחיים לא ידעת מהזה לאהוב מישהו, אולי בגלל שבחיים שלך לא קרה לך כזה סיפור ואולי בגלל שבחיים לא אהבת אותי.

ובכלל, תמיד היית ילד כזה. כל פעם שמשהו לא מתאים לך אתה קם ואתה הולך, לא מתמודד.

ילד שחושב שהחלטות זה דבר חד צדדי, שאתה מקבל החלטה וזהו. שאין צד שני שסובל מזה ובוכה ומיואש ונלחם, ומרגיש שהוא נלחם ברוח אבל ממשיך להילחם כי מאמין שיש במה. כמה פעמים רציתי לנער אותך, להגיד לך "תראה, תראה מה אתה עושה לי, לאהבה שלנו, אני ממומטת בלעדייך, אני אוהבת אותך כמו שבחיים לא אהבתי".

אבל במקום זה נעצרתי והחזקתי את עצמי כי חשבתי כמה יפה מה אתה עושה, "הוא אוהב אותי כ"כ שהוא רוצה את ההכי טוב בשבילי".

ואז טסת. ובשבילי זה היה כאילו לקחו לי את הלב. וכל יום לחשוב עלייך, ולספור על יום שאתה שם, ולספר עלייך לאנשים שלא מכירים אותך שכבר התאהבו בך מבלי להכיר, ולחכות כל ימי שני כדיי לבוא אלייך הביתה ולראות אותך במצלמה. הייתי חיה משני לשני, מהודעה בפייסבוק ללראות אותך במצלמה. והקשר ביני לבין אמא שלך התחזק כ"כ, והיינו מדברות בטלפון כמעט כל יום, והיא הייתה מספרת לי דברים ומשתפת אותי, והיא ממש ראתה בי ככלתה, כאישה שלך, כי היא ראתה וידעה יותר טוב מכולם כמה אני אוהבת אותך מאחר ואתה לא היית שם כדיי לראות את זה, והרגשתי כמו בת בית, כאילו אני חברה שלך שנים.

וכמה שראיתי בך מעבר לאהובי, למלאך שלי, מעבר להכול. כבר ראיתי בך סוג של דמות של אח גדול, שמגנה ועוטפת. רק שלעיתים, זה היה נראה ומרגיש כאילו אני אמא שלך - "אל תעשה את זה", "תחזור הביתה חיים שלי", "אל תלך לשם", "למה אתה לא לומד".

ולהיות איתך זה ממש היה לגדל ילד, כי אתה ילד שכל החיים שלו בנויים משטויות, וזה חלק מהאישיות ומהתנהגות האגואיסטית שלך, שאם משהו לא הולך לפי התכנון שלך, שכולם יקפצו לך.

אבל אני, הייתי מוכנה לספוג גם את זה מרוב שאהבתי אותך.

וכמה שניסיתי להיות עם בנים אחרים ולעבור הלאה, אבל תמיד הרגשתי כאילו אני בוגדת בך, אבל שאתה היית זה שוויתר עליי, כי אתה רוצה שאני אהיה מאושרת, אבל ידעתי שלראות אותי עם אחר יכאיב לך ולהכאיב לך זה כמו להכאיב לעצמי אם לא יותר.

ואז חזרת, ובעינייך, לא הייתה לך תחושת זמן. אבל אני, אני הרגשתי כל יום וכל שנייה, כל שבוע וכל חודש, כל טלפון מאמא שלך ישר העלה לי חיוך והחסיר פעימה מהלב שלי, כי זאת הייתה הדרך הכי קרובה אלייך, הדרך הכי קרובה לשמוע ממך, לראות אותך, להרגיש אותך אפילו שאתה רחוק.

ואפילו שהיית במרחק יבשת ממני, לא שכחתי ממך ומהאהבה שלנו ותמיד הייתה בי אמונה שהיא תתממש, ותמיד הייתי מחכה בסבלנות ולא הייתה לי גם בעיה לחכות כי אהבתי אותך כ"כ, הייתה הסיבה לחיים שלי, לקיום שלי.

וכשחזרת הכול היה הפוך. לא הייתה אהבה, ולא "אושר ועושר", אלא העדפת להשאיר את המצב כמו שהוא, לגרום לעצמך להאמין שאתה לא אוהב אותי ולהמשיך להשתמש בתירוץ של "אנחנו לא יכולים להיות ביחד", כשהפעם אין אקסית מטורפת ואין מרחק, אלא כל זה מאחוריינו ויש רק אותי ואותך. רק שהפעם יש אותי, ויש אותך, איש איש לעצמו.

אבל הפעם, מאיזה שהיא סיבה, זה כבר לא משפיע עליי.

אולי זה קשור לאותו יום חמישי שהיינו אצלך, שחזרתי מטיול שנתי וכל מה שהיה חשוב לי זה לבוא אלייך ולראות אותך, ואתה לא הערכת את זה ובמקום זה נעלמת, רבת עם אמא שלך וקמת והלכת.

ואני הייתי מבוהלת ממך, מבוהלת מהמצב, מבוהלת מהקלות שאתה מוותר ומהקלות שאתה לא יודע להתמודד עם דברים. "מי מבטיח לי שאם נהיה ביחד ומשהו לא יתאים לו, הוא יקום וילך?"

כבר מילה אחת שלך לא שוברת אותי, כבר לשמוע עלייך עם אחרות לא גורם ללב שלי להתנפץ, כל זה עובר, אבל לידי ולא דרכי.

אולי כי התאכזבתי ממך ומהקלות שוויתרת עליינו ועל האהבה שלנו, שוויתרת עליי, שחיכיתי לך כמו מטורפת כדיי שתחזור, וגם כשהיית כאן בארץ, חיכיתי וחיכיתי, וביזבזתי את כל הזמן שלי רק בלחכות לך. לחכות לך שתקבל החלטה, שתחזור, שתגיד מה עושים.

סבלתי ממך הכול- יחס מזלזל, פרידה מעליבה ומשפילה, שקרים, מרחק, קנאה, הכול. וכל זה בלי כעס, נטו מעיוורון. כי האהבה שלי אלייך עיוורה אותי וגרמה לעולם שלי להסתובב סביבך, השמש בחלון שלי זרחה רק אם היא באה ממך.

ותמיד כשזה היה מדובר בך, שום דבר לא היה מוגזם. כי "מה זאת אומרת מוגזם, זה אתה, זה אני, זה האהבה שלנו, היא הכי מיוחדת משל כולם, ואף אחד לא מבין איך זה מרגיש".

אבל נמאס לי להילחם בגורל לבדי.

נמאס לי שאתה לא מגיע לי, שאתה מוותר בכזאת קלות על דברים, שאתה משקר לעצמך - "אני לא אוהב אותה יותר", שאתה לא מתאמץ אפילו חצי.

שאין אצלנו ההפך, שאין אצלנו שווה. כי אני תמיד יותר- יותר אוהבת, אני יותר מחכה, אני יותר סופגת, אני יותר מקשיבה, אני יותר תומכת, אני יותר סולחת.

והחוכמה, היא לא להעריך משהו שאחריי שמאבדים אותו, אלא כשהוא בידיים שלך ואתה כל יום מודה לאלוהים שיש לך דבר כזה בידיים.

ואתה לא מבין את זה ואף פעם לא תבין.

אם אתה אוהב אותי- בוא ותראה לי את זה, תגיד לי את זה, תוכיח לי את זה. כי מילים ממך זה כמו גלים, יבוא הגל וישטוף את המשמעות שלהן.

אבל אל תעשה לי סצנות קנאה של ילד קטן, סצנות של "אם את לא שלי, את לא של אף אחד". כי אני לא שייכת לך ולאף אחד אחר, אף אדם הוא לא רכוש. ואם אתה לא אוהב אותי ולא רוצה להיות איתי, שחרר אותי ממך, כי זה רק גורם לי לסלוד ממך, לשחרר מהדבר הזה שנקראה אהבה, שכל יום הולכת ונגמרת והופכת להיות במרחק צעד משנאה, כי הגבול בין אהבה לשנאה דק מאוד.

וכל לילה אני כבר לא הולכת לישון בוכה, וכל שיר כבר לא גורם לי לנעיצה בלב, וכל פעם מלשמוע את השם שלך ולשמוע עלייך עם אחרות לא גורם ללב שלי להתנפץ כמו פעם, ושום דבר שבא ממך שפעם היה שובר אותי, עכשיו כבר לא. עכשיו במקום שמעשה ממך או מילה ממך ישברו לי את הכנפיים, עכשיו זה עוד טיפת דבק שמחזקת את הכנפיים שלי והופך אותן לחזקות יותר כי מה שלא הורג- מחשל.

אני יודעת מה הצבע האהוב עלייך, מה השיר שאתה יכול לחרוש עליו, מי החבר הכי טוב שלך אפילו שזה נראה ההפך, אם אתה עצוב אפילו שלכולם אתה מראה שמחה וההפך, אני מכירה אותך בע"פ ובכתב וכמו שבחיים לא הכרתי בן אדם.

אבל הפעם, אני מרשה לעצמי להגיד את זה - אתה לא מגיע לי.

ועד כמה שפעם חשבתי אחרת, מיום ליום אני מבינה עד כמה שזה ההפך.

כי ילד אחר היה מעריך אותי ואת האהבה הזאת כמו שאתה לא יודע ולא תדע, ילד אחר לא יוותר עלי בקלות כמו שאתה עשית וממשיך מלעשות, ילד אחר יעדיף להעלות לי חיוך על הפנים כל בוקר מאשר לגרום לי לבכות כל לילה, ילד אחר יעריך אותי מבלי שיצטרך לאבד אותי.

אני יודעת שאתה עדיין מרגיש אליי משהו, וגם אני אלייך, אבל כבר לא כמו פעם, כבר לא בייאוש, כבר לא כמו מטורפים, כבר לא מכל הלב.

ואולי זאת אפילו לא אהבה ולא רגש, אולי זאת אובססיה מצדך והרגל מצדי.

אני הפעם קיבלתי על עצמי את הגורל שלנו- אנחנו לא יכולים להיות ביחד. ולא בגלל האנשים, לא בגלל המרחק, לא בגלל מילים, לא בגלל שקרים, לא בגלל כל אחד מהתירוצים שאנחנו משתמשים בהם- כי עברנו את כל זה.

אלא אך ורק בגלל עצמנו, בגלל שאני לא רוצה יותר, לא מוכנה יותר. ואתה כבר ממזמן לא רוצה. ועדיף להגיע למסקנות מאוחר מאשר לעולם לא.

כי להיות איתך זה להכניס ראש בריא למיטה חולה, והמיטה שלך כבר ממזמן הרוסה ומלוכלכת, המיטה שלך גוססת, בדיוק כמוך, גוסס מבפנים.

כשאתה תראה אותי עם אחר, תדע שאתה זה שנתת לי ללכת, אתה זה שנתת את האישור, שאתה זה שוויתרת על הדבר הכי יפה שבעולם, על אהבה. על אהבה אמיתית ומכל הלב, על ההזדמנות להיות מאושר באמת.

כי מרוב שאתה רגיל להיות המסכן, נוח לך להישאר במקום הזה, אתה מרגיש כמו מלך שיושב על כיסא המלכות שלו ולא מוכן לזוז ממנו, כי הוא מרגיש בנוח, אתה לא מוכן לתת לעצמך הזדמנות למשהו אחר, משהו כנה, משהו בלי כל הרעש והגועל שאתה התרגלת אליו כל החיים- אהבה מכל הלב, אהבה בלי תנאים, אהבה בלי תמורה.

אני יודעת שאני אעבור אותך ואתגבר על כל זה, כי חוץ מזכרונות לא נשאר לנו כלום, פוררנו הכול בידיים שלנו.

אבל הפעם, זה נראה יותר אפשרי מאי פעם.

הפעם, זה נראה אפשרי וקרוב, להפסיק לאהוב אותך ולהתחיל להיות מאושרת, מוערכת, להתחיל לחיות- כי לאהוב אותך ולהיות איתך זה חצי לחיות חצי למות.

היה טוב, היה רע, אבל היה, וכבר לא יהיה. ועד כמה שאני ארצה להאמין בזה שאולי בעתיד ניפגש זה בזה באיזה רחוב או באיזה בית קפה וניזכר באותם הימים ואולי אפילו נתחתן, זה נראה יותר רחוק מאי פעם.

הילדה שאף אחת לא תתפוס את המקום שלה בלב שלך.