אתה,

שאהבתי בכל שארית כוחותיי.

אתה,

שחלמתי כל לילה וכל יום.

אתה,

שרק קיוויתי שתרים את הראש,

שרק תבין מה הפסדת,

ותתחרט ותצטער,

ותרצה להילחם,

ומצידי זה כבר יהיה מאוחר.

אתה,

שעברתי איתך הכול ביחד,

שאהבתי כמו שלא אהבתי איש מימיי,

שכל נשימה ומבט ורגש ותמונה,

שכל פוסט ושיר ומכתב,

היה מוקדש לך וסובב סביבך.

את,

שהחשבתי כחברה טובה ונאמנה,

כאדם שאפשר לסמוך עליו,

שסיפרתי לך הכול על האדם שאני הכי אוהבת בעולם,

שהכנסתי אותך לבית שלי,

שהסתכלתי עלייך בהערצה.

ועכשיו,

זה אתם.

אתה בחרת בה, והיא גזלה אותך.

ועכשיו, זה אתם שנייכם, ביחד.

וכל מה שנשאר לי זה לעמוד מהצד ולמחוא כפיים להצגה הקטנה הזאת שאתם קוראים לה "הזוגיות שלכם".

כי אתה משקר ללב שלך ולעצמך,

ואת בסה"כ מחפשת להיות נאהבת.

יום יבואו ותתעוררו מהחלום שאתם ישנים בו, ותנחתו למציאות,

כשאני אהיה במרחק מיילים ממכם ומהחרא שהאכלתם אותי.

ועכשיו אני אומרת בלב שלם-

זאת ההזדמנות לדרך חדשה.

אל תהיי תמימה ילדה, זה אומנם יפה, אבל זה לא מחזיק מעמד בעולם הזה.

כבר אמרו לך שאנשים טובים רק סובלים, ואת התעקשת להמשיך ולהיות בן אדם טוב, האמנת שיש במה, האמנת שכדאיי.

האמנת בתמימות, הפכת אותה לחברה הכי טובה.

ואז גילית, שגם התמימות, שהיא החברה הכי טובה,יכולה לבגוד בך.

איך זה שורף מבפנים.

לשבת כיסא ליד הבן אדם שפעם היה האוויר שאני נושמת,

להשפיל מבט לעיניים שפעם הייתי רק מצפה ומקווה שיסתכלו עליי,

להגיד לכולם שלום בחדר ולא לבן אדם שפעם הייתי מנשקת,

להתנהג כזרה לאדם שהיה הכי קרוב אליי, שהיה האהוב שלי.

איך זה שורף מבפנים ואיך זה תמיד ישרוף לדעת שהמצב בינינו עכשיו זה המצב שישאר,

זה המצב שאפשרנו לו.

להסתכל עליינו ולהגיד:"פעם אהבנו בכול הכוחות שלנו, פעם האמנו שיש משו באהבה הזאת ששווה להילחם עבורה".

והיום לראות כמה אנחנו חלשים אחד למול השני,

כמה הפכנו לזרים.

"אני שונא אותה" "הוא סתם ילד תשומת לב", התחלפו ב"היא המלאך שלי" "אני כ"כ אוהבת אותו".

כמו שרשמתי פעם "תמיד כשנראה אחד את השני זה יעשה לנו משו",

זה ישרוף,

זה יבעור בפנים,

זה יעיר,

זה ירדים,

זה ישתק.

זה שורף מבפנים לדעת שהאויב הכי גדול זה האהוב הכי ידוע,

שהגבול בין אהבה לשנאה דק,

ומה שפעם היה הדבר שהיינו חיים בשבילו- ללכוד מבט בעיניים, נשיקת שלום העיקר שזאת נשיקה, מילה, צחוק, חיוך,

עכשיו הפך להיות כמובן מאליו.

ואם אנחנו לוכדים אחד את השני במבט, המבט מלא במסכנות, בתהיות, המבט מתרגם את הרצון שלנו, את המחשבות שלנו.

המבט כאילו אומר:"כן הא, תראה לאן הגענו, תראה מה עשינו. ולא נשאר אלא להשלים עם זה."

תמיד כשאני אראה אותך, אפילו שאני הלאה ממך,

תמיד כשאני אשמע ממך,

זה ישרוף מבפנים.