כל לילה בשבועות האחרונים כשאני הולכת לישון, ממש שניה לפני שהעיניים שלי נעצמות, ואני מתחת לשמיכה שלי, אתה עולה לי בזיכרון.

ישר אני מתחילה לדאוג לך, אם אתה מתכסה טוב בלילות ואם חם אצלך בדירה כי תמיד היה שם קר פחד. אם אתה חולה או מרגיש טוב כי אתה כל כך מסכן כשאתה חולה אפילו שאתה ממשיך ללכת לעבודה גם כשאתה חולה.

אם אתה אוכל, ואם יש לך מספיק כסף, ואם אתה הכרת המון חברים כי זה היה חסר לך נורא לקראת הסוף. אבל בעיקר, מעל כל הדברים האלה, אני דואגת לך אם אתה מאושר. אם יש מישהי שעושה לך את הפרפרים האלה בבטן ושולחת לך הודעת "לילה טוב" ואם אתה מרגיש את אותם הפרפרים אלייה. אם אתה הולך לישון בחיוך וקם בחיוך. אם יש לך את החברה הזאת שאתה משתף אותה בדברים ומספר לה. ורוב הזמן, מה שבאמת באמת מעניין אותי וצובט לי את הלב כל כך חזק זה אם אני עוברת לך במחשבה מידי פעם. אם אתה מחטט לי בפייסבוק לפעמים או אם אתה שומע שירים שלנו ברדיו וישר מחייך ונזכר גם, או אם לפעמים הצחוקים שלנו, רק שלנו, כמו האוגר הגלקטי ו"לשלגם את היוצגים" או "כרוב חסוד לא צריך להיות בשמש" כי אצלי זה בעיקר ככה רוב הזמן.

אתה מבין, מאז שזה נגמר, אני מנסה כל כך חזק לברוח מעצמי, אבל פשוט שום דבר לא קרוב לזה. סביר להניח שאם תשמע את כל הדברים שקרו מאז תכעס ותתעצבן, גם אני כועסת על עצמי ממש, אבל זאת הדרך שלי להתמודד עם זה, או לפחות, ככה חשבתי שזה. אין יום שאני לא נזכרת בך והגעגועים אלייך, זה בכלל קורע לי את הלב לשניים. כשאני עוברת ליד המקום שלנו או ליד הבית שלך ורק המחשבה המטורפת הזאת שאתה שכן שלי, כל שניה אני יכולה להיתקל בך.

ללא ספק, שבן אדם כמוך זה בן אדם שפוגשים פעם בחיים. איך תמיד הייתי רצה אלייך לספר לך על כל הבעיות שלי, והייתי מוציאה עלייך את כל העצבים שלי, והייתי עושה לך כל כך הרבה דרמות וחשבתי שאני מעריכה אבל לא הערכתי. האמת העצובה היא, שלא ידעתי מהזה להעריך עד שלא איבדתי את זה. אין יום שהמילים שלך לא מהדהדות לי בראש: "כרוב אני אוהב אותך ואת ככה עושה לי, את הורגת את האהבה שלנו" וישר העיניים שלי מתמלאות בדמעות. כי אני כל כך כועסת על עצמי שהובלתי אותנו למקום כזה, שחשבתי שזה הכי מובן מאליו שאתה תספוג את כל הדברים האלה. הייתי בורחת מעצמי וגורמת לעצמי להאמין שאיכשהו זה יסתדר כי זה תמיד מסתדר וזה אנחנו. לרגע לא רציתי לראות או להאמין אחרת והעדפתי להמשיך באותה הדרך, במקום לנסות ולראות דברים מכל הצדדים. ואז זה היה מגיע למצב של פיצוץ, וככה לאט לאט האהבה מתה לה. חח מצחיק, ה"אהבה מתה". זה אפילו לא מתאים באותה המשפט כי אהבה זה דבר כזה יפה ומוות זה דבר כזה עצוב.

אין מילים לתאר מה עשית בשבילי, ומה נתת לי. את כל העולם אם היית יכול. היית ואתה עדיין החבר הכי טוב שלי. הכלת אותי בצורה הכי טובה שיש.

היום הייתי אצל ליאור וחבר שלה בא אלייה, אחריי שנה שהם ביחד ועדיין הלב שלה פעם חזק, וזה כל כך הזכיר לי אותך. כל פעם כשהייתי רואה אותך הלב שלי פעם כל כך חזק, כאילו כל פעם זאת הפעם הראשונה שאני רואה אותך.

באמת שאני מתגעגעת לחבר הכי טוב שלי. מעל לכל הדברים האלה, אתה היית החבר הכי טוב שלי. וזה מה שהכי חסר לי. כי אין דבר כואב יותר מלהיות לגמריי לבד. כשאתה היית אומר לי "כרוב, הכול יסתדר אהובתי", אני באמת האמנתי בזה.

אני ממש מצטערת אם הכאבתי לך או עשיתי לך רע בחיים האלה, לא הייתה לי שום כוונה. ומיום ליום אני יותר מתבגרת ויותר רואה את כל הדברים שאמרת לי. מצחיק שכל מה שהייתי כועסת עלייך עליו, אני עוברת אותו בעצמי ורואה דברים בצורה שונה. אני באמת מקווה שאתה מאושר, מעל לכל הדברים, כי עם כל הצביטות שבלב שזאת מישהי אחרת, זה קודם כול אתה, והעיקר בשבילי זה שתהיה מאושר. תמיד.

איתך ממש למדתי מהזה להתגעגע לבן אדם.

אז מלאך יקר, תשמור על עצמך בבקשה באשר הינך. הלב שלי מתגעגע אלייך כל כך ולא מצליח למצוא משהו שקרוב אפילו לשם.