לפעמיים, החיים גדולים עליינו.

לפעמיים, החיים מציבים אותנו במכשולים פעם אחריי פעם, רגע אחריי רגע, דרך אחריי דרך.

לפעמיים, אנחנו מרשים לעצמו ליפול בקלות לתוך מקום שנקרא "החור השחור" ולשקוע בתוכו,

כשבעצם, החור השחור זה האשמה שלנו, זה העצב שלנו, זה הרחמים שלנו.

ולפעמיים, מרוב שהכול שחור ומעונן, אנחנו שוכחים שמתי שהוא שהשמש צריכה לבוא,

אולי קצת באיחור השנה,

אולי באיחור כבר שנתיים,

אבל מתישהוא היא תבוא.

פעם אחת דיברתי עם מישהי חכמה במיוחד והיא אמרה לי משפט שמהדהד לי כל פעם בראש ברגע של חולשה - "אנשים אופטימים הם אנשים מאמינים, הם אנשים שנאחזים באמונה של יהיה טוב וע"י כך קמים כל פעם מחדש".

אנשים באים והולכים,

אחד לוקח קצת מהאושר,

אחד לוקח קצת מהחיוך,

אחד לוקח קצת מהאמונה,

אבל על כל אחד שהולך- קיים אחד שידאג לעלות את החיוך, יידאג להצחיק עד דמעות, ויידאג להחדיר אמונה ולמלא את ה"חור השחור" בקצת אור שנבלע בין כל העננים.

על כל חבר שהולך, בא אחד חדש. על כל אהבה נכזבת, באה אחת טובה יותר. על כל נכשל בא ציון טוב יותר. על כל אמונה שנכשלת, באה אחת חזקה יותר. 

אז אולי עכשיו הכול בבום, אחד אחריי השני, קמים ונופלים ולפניי שקמתי עוד נפלתי, אבל מתישהוא, השמש תצא. וכשהיא תצא אני ארגיש את זה.

אנשים טובים בא להם המזל.

לפעמיים אני חושבת, שהגורל שלי הוא להיות הילדה הפגועה- זאת כמו בסרטים ובסדרות, שהיא יפה אבל אף אחד לא רואה, ויש לה מלא ידידים חתיכים אבל כולם רק ידידים, ושתמיד היא זאת שמתאהבת באנשים שלא רוצים אותה, או יותר גרוע מזה, רוצים את החברות שלה.

לפעמיים, אני מנסה לנחם את עצמי ואומרת לעצמי:"זאת בסה"כ תקופה, אם לא הלך עם זה, ועם זה, ועם זה, אז בדוק יילך עם מישהו".

אבל לפעמיים, החיים מציבים אותנו במכשולים פעם אחריי פעם, ואפילו שאומרים שאחריי כל מכשול צריכה לבוא העלייה, יש אנשים שאצלהם היא פשוט לא באה. אנשים שנתקעו בירידה ולא מצליחים לעלות; כי יש אבנים מדרדרות שתקועות בדרך, כי יש אנשים שמסווים עצמם לאנשים טובים שיכוונו ויעזרו ומסתברים כאנשים טועי דרך, כאנשים שכדיי להצליח בחייהם- הם ירמסו את שלך.

לפעמיים,

הייתי רוצה להיות הילדה ששוברת לבבות, הילדה שמתאהבת ונשבר לה הלב, אבל עובר לה אחריי יום,

הילדה שרוצה מישהו- ושרוצה אותה בחזרה,

הילדה שסבלה מאהבה נכזבת פעם ואח"כ זכתה לאהבה גדולה,

אבל לצערי, אני היא הילדה שלא משנה עד כמה היא מקסימה ומדהימה ויפה ומתוקה, ושיש לה מלא חברים וידידים ומשפחה, היא הילדה שסובלת מאהבה. פעם אחריי פעם, בן אחריי בן.

הילדה שלא רואים בה את כל הדברים האלה.

הילדה שמנצלים את התמימות שלה ואת היכולת שלה לאהוב באמת ומכל הלב.

לפעמים.

כשבן אדם עומד על מאזניים עם אדם אחר,

הוא מצפה שהם יתאזנו.

הוא שם רגל אחת, ואח"כ, לאט ובזהירות את הרגל השנייה.

ואז האחר שם את שניי הרגליים, אבל המשקל כבד מידיי.

ואז הוא מוריד רגל אחת, וזה מתחיל להתאזן אבל עדיין לא מספיק.

ואז הוא מוריד את שניי הרגלים ויוצא מכף המאזניים.

אבל אז, האדם שציפה שהם יתאזנו, מתאכזב.

מתאכזב כי הוא מבין שהוא ציפה ככל הנראה יותר מידי מהאדם שיעשה מאמץ שהם יתאזנו,

שיבוא חצי דרך,

שישים רגל אחת ואת השנייה ישאיר בחוץ,

שאפילו ירזה אם זה כרוך בזה,

הכול, רק כדיי שהם יהיו שווים על כף המאזניים.

והוא מתאכזב בעיקר, כי הוא יודע שאם זה היה הפוך,

ומשקלו היה גדול משל השותף שלו,

הוא היה עושה מאמץ גדול כדיי שהם יהיו שווים,

כדיי שהם יוכלו לעמוד באותו המקום,

והכמות שלהם,

וההרגשה בלב שלהם, תשתפר.

כי הם ניצחו והם הצליחו להוכיח לכולם שהרמה שלהם שיוויונית,

ובעיקר לעצמם.

אבל לפעמיים, דווקא האנשים שאנחנו כ"כ מצפים שיעשו את הבלתי האפשרי,

ויעמדו איתנו על אותה כף מאזניים,

מסתברים כאנשים שאינם מתאמצים מספיק,

כאנשים שבעינייהם,

אם כף המאזניים לא מקבלת אותם, הם לא יעשו מאמץ, ואפילו לא רבע מאמץ בשביל להיות שווה בשווה.

לכל כף מאזניים יש את הכף התואמת לה,

לכל שחור יש לבן,

לכל רע יש טוב.

אם ציפיתם מכ"כ הרבה אנשים שיעשו מאמץ כדיי שתוכלו להיות מאוזנים על אותה כף,

שיאהבו אותכם באותה הכמות שאתם אוהבים,

שיאמינו בכם ויתנו בכם את האמון שלהם כמו שאתם עשיתם,

והם לא,

כנראה שהמאזניים לא תואמות, ומקומכם הוא לא ליידם. עד שהם יעשו מאמץ.

ויש אנשים,

שיעשו כל מאמץ,

כדיי שהרמה שלכם באותו כף מאזניים תהייה שווינית.