את אותה השבת אני לא חושבת שאני אשכח.

טוב, חופש גדול- הכול ב"זרימות", הכול בפנאן הכול כזה..יודעים, ספונטני.

אז ככה בערך היה כל יום בחופש הגדול: קמים, מתארגנים, הודעה "בואי הולכים היום לפה, בואי נוסעים היום לכאן" וזורמים למקומות, כל פעם מקום אחר.

ובאותו השישי, יום לפניי, החלטנו בשיא הספונטניות ללכת לאיזה מסיבה בת"א. אמרו משהו מטורף, הולך להיות ליגה, ה"מסיבה של השנה".

אז יצאנו והיה נחמד, חוץ מפרט אחד קטן וחשוב- שכחתי את התעודת זהות שלי במקום. אומנם המזוייפת (זייפתי אחת כדיי להיכנס למועדונים ופאבים כי הגיל לא כ"כ איפשר) אבל היא עדיין הייתה חשובה לי. והתבאסתי רצח אבל כולם ניחמו, ובעיקר החבר.

חיבוקים, נשיקות, "אל תדאגי בייבי, מה שתצטרכי אני אקנה לך ואביא לך."

אויי כמה מתחשב, בעיקר בהתחשב בעובדה שאמרתי לך שאני שונאת שאתה קורא לי בייבי ואתה ממשיך מלעשות את זה, אבל כזה אתה, לא מתחשב ברגשות של אחרים חוץ משל עצמך.

בכל מקרה, הגורל הזה, כשהוא רוצה שמשהו יקרה הוא לא מוותר. מה הסיכויים שמכל האנשים שימצאו את התעודת זהות דווקא אתה תמצא אותה?

ובאותה השבת, לא אשכח בחיים את השיחת טלפון הזאת-

"הלו? הממ..שלום."

"כן מי זה?"

"שלום, מדבר יובל"

"הממ.. שלום יובל, אנחנו מכירים?"

"הממ.. לא, אבל מצאתי את התעודת זהות שלך וחשבתי שתרצי לקחת אותה בחזרה."

"וואי תודה רבה! אבל..מי אתה ואיך השגת את המספר?"

"זה לא משנה כ"כ איך, אם את רוצה את התעודת זהות אז תדעי שאני מחכה לך בים, בספסל הקבוע." וניתקת.

ואם דימיוני אינו מטעה אותי, אני חושבת ששמעתי אותך לוחש "כמו תמיד."

ולרגע, בלי לחשוב, מה שלא אופייני לי בכלל, פשוט קמתי, התלבשתי והלכתי. אולי כי הלב שלי הוביל אותי אלייך, מאחר ותמיד אמרתי שאצלנו הסיפור הוא נעשה הכול בידי העזרה מלמעלה.

וכל הדרך הלב שלי דופק בבום והמחשבות לא מפסיקות מלהתרוצץ במוח, כמו הילד המעצבן מקומה שלישית שכל היום משחק בכדור ואתה שומע את זה בטירוף אצלך בקיר.

ואני מגיעה לספסל, בציפייה רבה ובהתרגשות עוד יותר רבה. וככל שאני יותר מתקרבת, ככה אני יודעת מוודאת עם עצמי שזה אתה. אותו השיער מאחור, אותה הצבע, אותו הגבוה, הכול תואם למידות.

לאט לאט אני מתקרבת, בחשד רב.

"היי.. אתה הבחור שמחזיק בתעודת הזהות שלי?"

"כן, מחייך אליי בחיוך מהמם, זה אני."

כגודל הציפייה גודל אכזבה. לא היית את. זה היה החבר הכי טוב שלך, יובל, שכולם אומרים שאתם נראים כמו אחים.

לפני שהסתובבתי ללכת, פניתי ליובל ואמרתי לו "תגיד לו, שאני יודעת שזה הוא. ואני יודעת שזה לא סתם."

הוא לא ענה לי מילה. אולי כי כבר הספקת לספר לו מאחר והוא היה איש הסוד שלך, ואולי כי מהמבט שלי ומהמילים שלי הוא הבין  כבר הכול. מהמילים הריקות והחסרות משמעות שלי הוא הצליח להבין את כל הסיפור המלא - וכמה שהגורל צוחק לו.

וככה עבר הזמן, ככל שרציתי יותר להתקרב אלייך ככה זה נמשך יותר ויותר זמן. כל פעם סימן אחר, כל פעם אותה שיחת הטלפון ואותה השבת עם יובל והשתיקה המסגירה שלו, לא יצאה לי מהראש.

אבל למרות הכול, הנחתי לזה. המוח שלי היה מאוס ומאוכזב מלחשוב על אותו הסיפור שוב ושוב ושוב. "למה תמיד אנחנו נמשכים אל הבלתי נמנע?"

וכל הזמן ההתעסקות הבלתי פוסקת הזאת במחשבות עלייך ובסיפור, גרמו לי להתייאש ולאפס את כוחותיי. או כמו שחברה אומרת, "תניחי את זה בהקפאה."

"מה זאת אומרת בהקפאה?"

"נוו את יודעת, אל תתעסקי בזה עכשיו, תשכחי מזה, אבל ברגע שתהיה לך הזדמנות שוב, ושוב יהיה לך את הסיפור הזה, אז תדושי בזה. כי ברגע שאת חושבת על זה כל הזמן, זה מונע ממך להתקדם בחיים."

"וואלה, חכמה החברה הזאת שלי. לא פלא שהיא האשת סוד שלי." זה בדיוק מה שחשבתי.

אבל מרפי הזה, לא מוותר. לא חיפשתי אותך והופ מצאתי. אבל הפעם, לא נתתי לזה לעבור לידי. תמיד ידעתי שהים יהיה המקום מפגש שלנו, מאחר והוא היה החלק שבך. והנה, כבר לקראת סיום החופש, הרגשת שאתה חייב לצאת מהקונכייה שלך ולהיות קצת בים. לפניי שהקור הזה מגיע ומגביל אותך. כי בשבילך לא להיות בים זה כמו שיקחו ממך את הלב.

אז הנה, רגע לפני הסוף, רגע לפני הכיבוי אורות, תמיד נזכור ששכחנו עוד משו לעשות. אז לפני החופש נזכרתי שאני חייבת להתחיל לעשות ריצה כי עוד מעט י"ב ובגרות בספורט ואין, וגם בשביל הנפש.

ובאחת הריצות שלי, שדווקא אז בריצה לא חשבתי עלייך לשם שינוי, ראיתי אותך. ושוב הלבנתי, ושוב הלב שלי פעם, ורצתי על פנייך אבל תוך כדיי המחשבה של "שוב לפספס?" לא הניחה לי. והלכתי עם ההרגשה והמחשבה עד הסוף.

עצרתי את הריצה וניגשתי אלייך. כולי מתנשפת ומזיעה, אבל לי לא היה אכפת. "אני לא אתן לזה עוד פעם לעבור לידי!"

"לא משנה מה, אני אותך מכירה. יש לי הרגשה כזאת. אל תתנהג כמו זר לידי. אני חייבת שתעזור לי להבין ביחד מאיפה אני מכירה אותך."

הרמת את הראש והסתכלת עליי. המום בטירוף אבל מבין עניין. אבל מילה לא הוצאת. עדיין לא.

"כרוב שלי, תתעוררי, נרדמת על הספה."

"כרוב שלי? מאיפה לעזאזל החלטת לקרוא לי כרוב כל הזמן?" אמרתי לך בחצי עין ובחצי חיוך גם כן.

"כי את..נו איך אני אסביר את זה, את כמו כרוב קטן כזה. את כל הזמן מחפשת איפה לפרוח ולגדול, ואני מאמין שאת כרוב."

"אבל...כרוב?"

"לא סתם כרוב, הכרוב שלי. הכרוב הקטן שלי."

אף פעם לא הבנתי מי אתה. תמיד היית בן אדם מסתורי בעיניי. אם זה בלבוש, ואם זה בפנימיות שלך. אבל אני חושבת שזה מה שכ"כ סיקרן אותי בך. בן אדם שהוא סקרן הוא תמיד יימשך אל האש, הסקרנות היא המובילה אותו לגלות דברים ולנסות להשיג אותם.

וככה זה היה איתך. הילד מהים, שתמיד היה עובר שם. אף אחד לא מכיר, אף אחד לא יודע, אבל ככה זה היה פחות או יותר.

ואני ראיתי אותך והסתקרנתי לדעת מי אתה. כ"כ רציתי להתקרב אלייך ולדעת מי אתה.

"למה שבן אדם לעזאזל יעשה לבד כל הזמן הליכות? ולמה שבן אדם יבוא לבד לים כשיש מסביבו המון אנשים? מה טוב כ"כ בלבד הזה?" - זה בדיוק מה שתמיד היה עובר לי בראש כשהייתי רואה אותך.

מה שעוד יותר סיקרן בך ומשך בך, זה הידיעה שאף אחד לא יודע עלייך כלום חוץ מהשם שלך - "הילד של הים."

ראיתי אותך וידעתי, שאתה, רק צרות תביא בעולם שלי.

לפעמים, הייתה לי מחשבה שאתה בכלל רוח רפאים. כי איך שהוא, בכל מקום שהייתי הולכת אליו אתה דאגת להיות שם.

"מי זה הפריק הזה?!" "זה.. סתם אחד, הילד של הים."

וככה עברו להם החיים בערך. כל פעם חבר אחר, מישהו אחר, אהבה אחרת. שישי נחמד, שישי פחות נחמד, אכזבות, פרידות, שמחות, צחוקים ואתה. הרוח רפאים, הילד של הים.

ככה זה כשאת בן אדם רוחני מבינים, כל דבר ישר מכניס לסרטים.

"אם הבן אדם הזה מופיע בחיים שלנו, אז זה הכול גורל. או שבעצם, תיקון של הגלגול הקודם? או אולי רוח רפאים?" לא יודעת כואב לי מלחשוב."

אני חושבת שלרגע לא רציתי מלהתפנות על המחשבות עלייך, אבל באותה התקופה הייתי ילדה כזאת שהולכת מאחד לשני, שבאה, שחוזרת. אבל תמיד ידעתי שבאיזה שהוא מקום אתה תמיד תהיה שם. כמו במעגל חשמלי כזה שמרכיבים בשיעורי מדעים בכיתה ד', אתה חייב את הנורה שתסגור את המעגל, כי אם לא, המעגל לא שלם.

ואז אותו שישי, שהתבאסתי על עצמי שיצאתי. מכירים את זה נו, שאתם באים לעצמכם ברע. השיער לא מסתדר, המצברוח נבול, והכול כזה.. רדוד.

אבל משו בתוכי אמר לי את חייבת חייבת לצאת, אין היום זה יהיה משו מטורף.

וכרגיל יצאנו והייתה יציאה נחמדה, זורמת, לא משו מיוחד. העדפתי לחתוך מוקדם כי בדיוק רבתי עם החבר והשיער לא הסתדר שזה בשביל בת כמו שצונאמי יבוא לתוך עולמה.

ובדרך, כ"כ התעקשתי שלא ילוו אותי. אולי כי הרגשתי, כי משהו בתוכי אמר, הוא יופיע. או אולי סתם כי לא היה מצברוח.

ואז, לשם שינוי, העדפתי ללכת בדרך השונה ההיא, הארוכה יותר. למה? זה רק הקול הפנימי שלי יענה לכם. מסוג הרגעים האלה שאתה בינך לבין עצמך ואתה מגיע להחלטות, אז רגע כזה.

ואז אתה הופעת. ראיתי אותך והרגשתי שכאילו ראיתי שד. אבל העדפתי להתעלם והמשכתי ללכת. הדבר היחידי שאני זוכרת בבירור בין כל החושך הזה זה את החיוך שלך. הדבר היחידי שזהר לי בחושך ושהצלחתי לזכור ממך.

וככה כל יציאה העדפתי ללכת בדרך הארוכה יותר כדיי שבמקרה אני אתקל בך ואולי אתה תתחיל את השיחה, בכל זאת, אתה ה"פריק", אין לדעת מי אתה או מה הכוונות שלך. למרות שבתוכי ידעתי שאתה לא כזה.

אבל ככה זה, מרפי הזה.. הכי שנוא על כולם. "מה שתחפש בטירוף, אף פעם לא תמצא. אבל בשנייה שתפסיק לחפש, תמצא."

וככה זה היה איתך אני מאמינה. כ"כ חיפשתי שלא מצאתי.

עד לאותה השבת.

אם נעשה בכאילו שאנחנו מאושרים,

ונעצום את העיניים חזק חזק,

נראה משהו אחר יותר? נראה את מה שאנחנו באמת רוצים לראות?

ואולי בכלל נראה צללים,

אבל זה מה שרצינו לראות,

שונה ממה שאנחנו רגילים מלראות.

הכול אותו דבר, הכול אותו מבט. הכול אותה התנהגות, הכול אותו..הכול.

כמה כבר אפשר לנסות ולחפש את עצמך

ולא למצוא אף פעם?

אפילו לא קצת, אפילו לא רגע.

אם לסבתא היו גלגלים, אז היא הייתה מצליחה לנסוע.

אבל העיקר שהיא הצליחה וההצלחה הזאת הובילה אותה לאושר.

"נגמר הכח
היא לא רוצה לנשום
ואנשים כבר מדברים עליה
כאילו זה הסוף
טוב, מה בסך הכל יכול להיות
היא מקווה מאוד
שכל זה יפסק ובקרוב
ימים רבים הפכו ללילות

ניסתה לשמוח
עשתה כמעט הכל
אך בגרון יש חול
וברחובות עברו מזמן להסתובב
עם לבבות מבטון
ואין מי שיבוא אצלה לישון
עומדת בחלון
שכל זה ייפסק ובקרוב
ימים רבים הפכו ללילות

ולא נראה כאילו יש לזה סוף ."