לפעמים, מרוב שאתה אוהב בן אדם, אתה מאבד את עצמך ואת השליטה בך. אתה מאבד את הגבולות, את ההבנה,את הטוב, את הכול. וכך בעצם הקערה מתהפכת על פיה. ובמקום לעשות אהבה, נלחמים. ובמקום אור, מקבלים רעל. למה זה? כי כשאוהבים בן אדם מאבדים את השפיות. בן אדם חכם מאוד וחשוב לליבי אמר לי פעם- "אין היגיון באהבה".

למה במקום לאהוב אנחנו מבזבזים את הזמן שלנו על שטויות? ואנחנו כועסים וכואבים ורבים ובוכים? איך זה שאהבה יכולה להגיע למצב כזה?

אז איך בכל זאת מצליחים? איך בכל זאת מוצאים את הכיון? אז השינוי מתחיל בנו. תמיד כשמשהו לא בסדר בקשר או במקום מסוים, צריך לעשות בדק בית ולבדוק איפה אנחנו לא בסדר ואיפה אנחנו הטועים, כי מטבע האנושות תמיד להראות לצד השני איפה הוא טועה במקום להתחיל בהודאה בטעויות שלנו.

צריך לעשות "ריסטרט" ולהתחיל הכול מחדש. להתחיל ממקום נקי, טהור, חדש. ממקום שרוצה בשינוי ויעשה הכול למענו. כי כשאתה מראה לשני את הדרך הנכונה, הוא יודע לצעוד בה בביטחון מלא. אז אני לוקחת על עצמי את האחריות כדיי לחזור ולהיות הנץ שתמיד היה בי, לוקחת על עצמי את האחריות לחזור ולהיות קרן אור. למצוא את הטוב ולהתחבר אליו במקום להתעסק בשטויות שיכולות לגרום לאובדן. לחזור להיות הילדה הבוגרת שאני. קודם כול בשביל עצמי, בשביל שאני אוכל לחייך ולהיות מאושרת כי זה המהות של זוגיות. אחר כך בשביל הזוגיות שלנו, ששכחה את המהות שלה ואת המקום שלה בחיים שלנו. ואחרון והכי חשוב- בשבילך. כי כשאוהבים רוצים שלבן אדם יהיה טוב.