שמיים אפורים, רוח קרה, כמעט אף ציפור בשמיים. זו הפעם הראשונה שאני נאלצת לא לבוא לבית הספר לפעילות בנושא יום השואה משום שיש לי מתכונת חשובה מחר שאני צריכה ללמוד אליה. מנסה לשבת, להתרכז בחומר הלימוד, אבל לא מסוגלת. אני יודעת שברגע שתשמע הצפירה הלב שלי יהלום בחוזקה. אחרי המראות הקשים שראיתי בפולין, הסיפורים שצמררו אותי כל כך מהדהדים בראשי, הדאגה לסבא שלי כל שנה שנאלץ להתמודד עם העובדה שלא זכה כל כך להכיר את אביו אשר נרצח במחנות ההשמדה באוושויץ... איך אני אמורה להתרכז ככה בחומר הלימוד כשיש עלי נטל כבד כל כך בלב?

לאכול בבוקר עוגת שוקולד חמה עם ייסורי מצפון שאנחנו חיים בתקופה הפוסט מודרנית בה אנו יצורים אנוכיים, מפונקים, נהנתנים וכפויי טובה - בעוד האנשים הללו, האנשים אשר גזלו מהם את הזכות לחיות, את הזכות להתקדם, את הזכות לשמר את זהותם, היהודים האלה לא זכו לכל המותרות הללו. אני מרגישה נורא כל כך שאני פורקת פה מידי יום את הצרות הגדולות שלי בנושאים כמו מבחנים, חברות שתוקעות סכין בגב, אקסים, משפחה שלא תמיד מתנהגת כפי שאני רוצה...אלו צרות?! על זה אני מתלוננת?! 

אז נכון, אין בכלל מה להשוות בין תקופת השואה לתקופתינו אנו - לא משנה כמה ננסה להתחבר לסיפורים והמראות הקשים, לא עברנו את זה על בשרנו ולכן לא נצליח לדעת לעולם עד כמה מדובר בשפל המדרגה, בחיי גיהנום של ממש, זה בלתי נתפס.

סבא, תהיה חזק.

עברנו את זה, אנחנו בחיים, יש לנו מדינה, בבקשה תעבור את היום הזה בגבורה, אני יודעת כמה זה קשה לך לחזור ולדבר על זה שוב ושוב, ותמיד אתה מוכן להוציא הכל כדי שגם אנחנו - הנכדים שלך, נוכל להעביר זאת לדורות הבאים ולא לשכוח לעולם. אל תדאג סבא, אני מבטיחה לא לשכוח, זה תמיד שם סבא, בין כל הצרות הקטנטנות שאני עוברת על סדר היום אני חושבת גם על זה ומודה לאלוהים על שנולדתי בתקופה טובה יותר, עם משפחה מדהימה וחברים מדהימים ושתודה לאל לא חסר לי דבר.

בעוד כמה דקות תשמע הצפירה,

ליבי עם כל המיליונים שנספו בשואה - שום מבחן שבעולם לא יצליח לדחוק אתכם מהמחשבה שלי.

יולי.