הבוקר קמתי ברגל שמאל - הייתה אמורה להיות לי מתכונת ותכננתי לקום מוקדם במיוחד, רק שעם המזל שלי השעון המעורר לא צלצל ופספסתי שעה של חזרה על החומר לפני המבחן, הרגשתי שאני הולכת להיכשל ובגדול. צחצחתי שיניים, שטפתי פנים, התלבשתי, באתי להדליק את המנורה של עמדת האיפור בחדר שלי ו"בום!" היא התפוצצה לי בפנים, לא נעים בעליל. אחרי שאספתי את הזכוכיות עברתי ברפרוף קצר על הר הסיכומים של החומר למתכונת, וכבר ראיתי שאין לי זמן ואני חייבת לרוץ לבית הספר, בפאקינג יום שישי, היום היחידי חוץ משבת שיש לי בו חופש - מרפי צחק היום, אני קצת פחות.

אחרי שעתיים וחצי של גיהנום הצלחתי להגיש חוברת מפוצצת חירטוטים כשהיד שלי עוד שניה נתלשת מהמקום ורק חיכיתי לרגע שאחזור הביתה למיטה הנוחה שלי, וההורים שלי הזכירו לי שהיום חוגגים לבן דוד הקטן שלי יום הולדת 4 עם כל המשפחה - ייאי. עוד אירוע משפחתי. נפגשנו כל המשפחה ביער, המנגל כבר בער והבלונים קישטו את העצים מסביב, ילדים קטנים התרוצצו בין רגליי והמבוגרים קיבלו אותנו בברכה. 

שיתפנו בחוויות מהחיים בעוד סבא מתלהב ממצלמת הוידיאו החדשה ומתעד הכל, מידי פעם מישהו זרק הערה שנונה שגררה אחריה צחוק מתגלגל מכל עבר. הבשרים והסלטים היו מעולים, מראה הילדים הצוחקים עשה לי נעים בלב, לשבת עם בת הדודה שלי שלא ראיתי מזמן ולהשלים פערים ולשתף בהכל - זה היה מקסים. 

אחר כך הרמנו את בן הדוד שלי הקטן על הכיסא 5 פעמים, הוא הרגיש בעננים, אני זוכרת כמה אני התלהבתי בגיל הזה מימי הולדת...הגיעה העוגה ואיתה גם הממתקים - בשלב הזה כבר לא הייתי אדישה, יש דברים שתמיד יצליחו להחזיר אותי לילדות. התחלתי להפעיל את כל הילדים הקטנים, הרכבתי איתם צורות מעניינות מהממתקים, שיחקתי איתם בכדור והתמסרנו כולנו בצלחת מעופפת.

לפתע הבחנתי בילד קטן, זהוב שיער ובעל עיניים כחולות גדולות, הוא נראה בגיל 5 לכל היותר - הילד היה שייך לאחת המשפחות ששהו ביער, אבל הוא התרחק מהם והתקרב לעברינו. בכל פעם כשהצלחת המעופפת נפלה הוא רץ להושיט אלינו אותה, אך לא התערב במשחק. באיזשהו שלב ביקשתי ממנו שיצטרף, הוא לא פצה פה, הניד בראשו שלא והחזיר אלי בשקט ובעדינות את הצלחת. אחרי כמה פעמים פשוט מסרתי אליו בלי לשאול, הקרח נשבר והוא זרק אלי את הצלחת עם חיוך גדול שמרוח על פניו. שיחקנו לנו כולנו יחד עם הילד המסתורי כשלפתע ההורים קראו לנו מרחוק ואמרו שזהו, חוזרים הביתה.

אספתי את הצלחות ונכנסתי למכונית, וכשסגרתי את הדלת רץ אלי הילד המסתורי, נעמד מול חלוני ונופף לי לשלום. פתחתי את החלון ושאלתי אותו "איך קוראים לך חמוד?" הוא חייך במבוכה - אך לא ענה, אביו בינתיים התקרב אלינו "יניב, הנה אתה..." חייכתי אל הילד והושטתי לו את הצלחת המעופפת "קח, מתנה ממני אליך..." הוא לקח את המתנה והביט בי בהערצה - מבט שאני לא אשכח בחיים.

בדרך הביתה, כשכבר החשיך ונהיה מאוחר ואחי הקטן נרדם על כתפי, הצמדתי אותו אלי, ליטפתי את שיערו והרגשתי פרפרים בבטן - לא פרפרים של התאהבות, פרפרים של התרגשות משמחה, למרות ההתחלה הלא מוצלחת - היום הזה היה נפלא, בזכות הדברים הקטנים האלה - כמו חיוך של ילד.

זה בהחלט לא היה סתם "עוד מפגש משפחתי".

יולי.