היום צפיתי בפעם הראשונה בסדרה "מד מן" אחרי המלצה שקיבלתי מהמורה שלי לפסיכולוגיה. הסדרה הזו מציגה את השוביניזם והיחס העליון שהיה לגברים על נשים (גם היום זה כך אבל בהשוואה לעבר יש שינוי ניכר במעמדות). הגברים עובדים במשרות בכירות בעוד הנשים (חוץ מאחת שהגיעה לפסגה בזכות אביה) משרתות אותם במשרות כמו מנקות, מזכירות, מחלקות קפה ולרוב גם סתם כאובייקט מיני שאפשר ללטוש בו עיניים ולשלוח ידיים - בכל עת ובכל שינוי קל במצב הרוח, החל מרגשות חיוביים ועד לשליליים, פשוט סקס - בלי רגשות, בלי מחוייבות - כי ממילא לאישה אין דבר יותר טוב שהיא יכולה לעשות.

קטע שממש תפס אותי היה בפרק הראשון, במסעדת יוקרה יושבים להם מנכל בכיר בחברת פרסום ואיתו אישה שמנהלת חנות שהוריש לה אביה, שניהם מנהלים להם שיחה:

הפרסומאי: "למה את לא נשואה?"

האישה: "אתה שואל מה לא בסדר אצלי?"

הפרסומאי: "פשוט את אישה יפה ומשכילה, את לא חושבת שחתונה ומשפחה יעשו אותך מאושרת יותר מכל הכאב ראש שמתלווה למריבות עם אנשים כמוני?"

האישה: "אם לא הייתי אישה, היה מותר לי לשאול אותך את אותה השאלה. ואם לא הייתי אישה, לא הייתי צריכה לבחור בין ללבוש סינר לבין הריגוש בלהפוך את החנות של אבי למה שתמיד חשבתי שהיא צריכה להיות".

הפרסומאי: "אז זה העניין. לא תתחתני כי את מוצאת ריגוש בעסקים..."

האישה: "זה, וגם...אף פעם לא התאהבתי".

הפרסומאי: "היא לא מתחתנת כי מעולם לא התאהבה...אני חושב שכתבתי את זה פעם כדי למכור גרביונים."

האישה: "לאנשים רבים אהבה היא לא רק סיסמת מכירות".

הפרסומאי: "את מתכוונת לאהבה - לברק המחשמל בלב, כשאי אפשר לאכול, אי אפשר לעבוד ופשוט... בורחים כדי להתחתן ולהוליד ילדים. (האישה מביטה בו בתדהמה) הסיבה שבגללה לא הרגשת ככה היא כיוון שזה לא קיים. מה שאת קוראת לו אהבה הומצא על ידי אנשים כמוני, כדי למכור גרביונים."

כל הפנטזיות שיש לנו על אהבה, הם מה שמוכרים לנו בסרטים, בספרים, בפרסומות...הרי איך פרסומות בעצם עובדות? הן פונות אל הדבר שאנו הכי חושקים בו, ולא מדובר פה בדבר חומרי, מדובר פה על פניה ללב שלנו, לתחושות החיוביות שאנו משתוקקים להרגיש כמו להיות נאהבים, חזקים, וכמובן ההבטחה שכל אלה יהפכו אותנו למאושרים.

הרי לא ייתכן שבאמת כולנו נחווה בדיוק את אותה תחושה - על כל אדם צריך להסתכל כיחידה נפרדת, כל אחד עם הפרספקטיבה שלו, עם האדם הספציפי איתו הוא נמצא והתחושה הספציפית שהוא גורם לו לחוש. אצלי זה שונה מאיך שזה נתפס אצל החברה הכי טובה שלי, זה שונה מאיך שאימי חוותה את זה בעבר ושונה מבחורה מארץ וממוצא שונה. מה שכן, לכולנו מוכרים כיצד אהבה צריכה להיות. זה מצטלם כל כך טוב על המסך, גורם לכולנו לפלוט או לחשוב לעצמנו "אווו...גם אני רוצה אוף!" ואנחנו שוכחים שאין באמת דרך אחת ונכונה לאהוב.

אני לא רוצה לשבת כל היום רגל על רגל ולחכות לפרינס צ'ארמינג שיושיע אותי מכל צרותיי - אהבה היא לא פתרון לצרות ואהבה היא לא הכל בחיים. כולנו רודפים אותה למרות שהיא פוגעת בנו הרבה בדרך ובכל פעם לצערנו הפגיעה מגיעה בצורות שונות ומגוונות כדי שחלילה לא נשתעמם ונצפה את הכאב שבדרך. הרדיפה הבלתי פוסקת הזאת היא בגלל כל התחושות החיוביות שהובטחו לנו באמצעי התקשורת, עם התעלמות מוחלטת מאחוזי הגירושין שרק עולים ועולים עם הזמן. 

אז אולי זה קיים, אולי זה לא - אני לא רוצה להיות תמימה, אבל אני רוצה להיות אופטימית ולקוות שלמרות שזה מכור, שבאמת אזכה לחוות תחושות כל כך נעימות מאדם מסויים שירצה גם לבלות איתי לתקופה ארוכה, ואולי גם...מי יודע? אולי גם את שארית חייו.

עד אז...אשתדל שזה לא יטריד אותי יותר מידי.

יולי.