שוכבת לי במיטה, מתגלגלת מצד לצד, רגע אחד קר לי, רגע אחד חם לי, רגע אחד מתחשק לי לנשנש איזה משהו מתוק...ואז אני נזכרת שאסור לי. הרוח חודרת אל חדרי, מלטפת אותי ברכות ואיני חשה בדבר. תקופה כזאת שלא קורה בה כלום. אני מנסה לחפש את עצמי, את נתיב האושר, אבל מרגישה רייקנות - לא טוב לי ולא רע לי. מרגישה שהזמן נעצר. 

לפעמים אני רוצה שהזמן ייעצר - כשאני נמצאת יחד עם אדם אהוב, רק שבזמנים שכאלה איכשהו הזמן טס כל כך מהר, שרגע אחד היית בטוח שהאדם שנמצא איתך הוא האחד, שאיתו זה נצח ואין להפריד בין אהבה כל כך חזקה...ורגע אחד אתה מביט לאחור וקולט שהאדם האהוב, כבר לא אוהב מזמן, הלב שלו שייך למישהו אחר, כל אחד מכם נמצא במקום אחר...רק שבמקרה שלי, הוא השאיר אצלי חדר ריק בלב, חדר מאובק עם אוסף של זיכרונות צורבים, חדר שדורש נקיון יסודי ותמונות חדשות שיתלו בו, עם אדם אהוב שהפעם גם יאהב בחזרה.

לפעמים אני רוצה שהזמן ייעצר - כשההורים פוצחים בריב סוער, זה יכול להיות ברכב, בבית, בארוחה משפחתית וכל מקום שבו אני מוצאת עצמי בינהם, במצב שאני צריכה לשמוע את הצעקות ואין לי לאן לברוח וכל הגה שייצא לי מהפה רק יעורר סערה רבה יותר. כל כך מתסכל לחשוב שזה מה שנישואים עושים לאנשים...שהאהבה הטהורה והחזקה שאני מחפשת לא קיימת בכלל, שיום יבוא וזה יקרה גם לי, ואני אחיה עם בעלי רק משום שיש ילדים שמחזיקים אותנו יחד, ולא משום שאני מאושרת איתו.

לפעמים אני רוצה שהזמן ייעצר - כשאני הולכת לישון אחרי יום קשה, רוצה לישון שינה ארוכה, להישאב לתוך עולם החלומות בו הכל אפשרי והכל טוב יותר, בלי תסכולים, בלי אכזבות, הכל קורה בדיוק כפי שהוא צריך לקרות. שינה היא דבר כל כך מבורך...אני זוכרת שעד כיתה י' שנאתי לישון, הייתי היפראקטיבית וניצלתי כל שניה בשביל לעשות משהו כייף, עד שהתחילו הבגרויות, הציפייה הזאת מהסובבים להתנהגות בוגרת ו"ראויה יותר" , הילדות הלכה ואיתה גם התמימות. עצוב שעכשיו הכל כל כך לחוץ והראש מפוצץ בדאגות שהדבר הראשון שחושבים עליו כשמתעוררים הוא "אני רוצה לחזור לישון".

אז מה קורה איתי? שום דבר. תלויה באוויר ומחפשת - מחפשת את עצמי, את נתיב האושר, את הכוח להתגבר על קשיים שנקלעתי אליהם, את הכוח להתגבר עלייך למרות שעבר מאז כל כך הרבה זמן, שום דבר לא קורה פה. סתם שוכבת בחדרי ומתגלגלת מצד לצד, רגע אחד קר לי, רגע אחד חם לי, רגע אחד מתחשק לי לנשנש איזה משהו מתוק...ואז אני נזכרת שאסור לי. הרוח חודרת אל חדרי, מלטפת אותי ברכות...

ואיני חשה בדבר.

יולי.