אני בחורה שעובדת קשה בשביל דברים שהיא רוצה. יש לי שאיפות וחלומות מאוד גדולים, מאוד לא ריאליים, אנשים שמסתכלים עלי מהצד מעקמים פרצוף וחושבים לעצמם שאני חיה באיזו אגדה, באיזה תסריט הוליוודי זול, כשלמעשה אני סך הכל כנה ורודפת בתום אחרי החלומות שלי ואחרי מה שהלב רוצה - גם אם מדובר בהשגת הבלתי אפשרי. התשוקה הרבה שיש לי להשגת אותו דבר מסויים היא בסדר גודל עילאי.

אני מודה שעוברות עלי לפעמים תקופות לחוצות וקשות ואני מתבכיינת וחושבת שזה סוף העולם (תקראו לי דרמה קווין אבל אני חושבת שלכל אחד יש תקופות כאלה לפעמים), אבל איכשהו הכל מסתדר ואני משיגה את מה שאני רוצה.

בסוף השבוע ברחתי קצת לעיר הגדולה והתוססת ת"א, רציתי להתנקות, להרגיש קצת מניו יורק הישראלית, רציתי להשתחרר מהכל, הרגשתי חנוקה. בעיר הלא כל כך גדולה שלי הולכים ברחוב ופוגשים את כולם, גם אנשים שממש לא רצינו לראות, בת"א זה לא ככה. תודה לאל שעוד יש לאן לברוח.

בשבוע הבא יש לי מסיבת סיום, זהו זה. 12 שנות לימוד מייגעות מגיעות לקיצן. קניתי כבר שמלת נשף יפייפה וקלאסית, הצבע שלה מבליט לי את עיניי הכחולות ויש בהן חלק שחושף רגליים ארוכות ולבנות וחלק שנשפך באלגנטיות לריצפה. אני אוהבת שמלות, הן גורמות לי להרגיש יותר נשית, יותר בטוחה בעצמי, יותר יפה מבדרך כלל...אבל כשמתחילים הדיבורים על האפטר פארטי אני שומעת בראשי את התקליט נשרט.

השכבה רוצה לחגוג באיזו אחוזה עם בריכה, מכונת קצף, DJ והרבה אלכוהול - מסיבה הכוללת בתוכה הרבה פרחות וערסים שאני ממש מתעבת, פתאום פנטזיית סיום התיכון שהייתה לי בגיל 12 מתנפצת לרסיסים. התחושה הזאת של בית בושת, מלא ביקינים שנזרקים מכל עבר, הקאות על הריצפה ובשירותים...כל זה זו לא אני. אני לא מהבחורות האלה שיוצאות למועדונים ודופקות את הראש עם שוטים ומשתרללות, אני רחוקה מכל זה.

ניסיתי לשכנע את החברים הקרובים שלי לחגוג באופן עצמאי, חלק היו בעד, הרוב היו נגד והתחילו עם התייפיפות הנפש להתבכיין לי "אבל יולי זו פעם אחרונה שלנו כשכבה...מה איכפת לך? יהיה כייף!" באיזה שלב בדיוק אני אמורה להרגיש הנאה? בשלב שאני מוקפת באנשים השונאים עלי ובאווירת בית הבושת ששוכנת במקום? בשכבה כבר הועברה איכשהו השמועה שאני לא מעוניינת לקחת חלק במסיבה, אלפי שכנועים, אלפי תחנונים ואני בשלי, עומדת על העקרונות שלי, מסרבת ללכת עם הזרם. אבל המחשבה שאולי אני אטומה מידי בחשיבה שלי ואולי בכל זאת אחגוג את סיום התיכון "כמו שצריך"...?

מעולם לא הרגשתי שייכת - לא לשכבה, לא למשפחה שלי, לא לעיר הזאת, תמיד אני מאין צופה מהצד, אומנם תמיד מוקפת באנשים ומנהיגה אותם, אבל לא משנה מה אני תמיד ארגיש שאני צריכה להתמודד עם הכל בעצמי, לקחת את כל האחריות על עצמי ובאופן כללי, אני מרגישה לבד. כמו זאבה בודדה - מנהיגה את הלהקה כמו נטו עבודה אבל בכל לילה מחפשת לי מקום שקט לשבת לי לבד ובוהה בירח הגדול, מייללת לו ומספרת לו הכל, היחיד שיקשיב ואולי גם יצליח להבין מה שלהקה שלמה לא מצליחה לקרוא דרך המסכה שאני עוטה על עצמי ביום יום. בניגוד ללהקה שהולכת נגד הזרם, אני מסוגלת לבחור אם ללכת איתם כי מתאים לי או ללכת כנגדם, כי לא מתאים לי.

יולי.