יש דרך למלא חור ענק בלב שהאהבה הישנה הותירה? אני מרגישה שלא משנה כמה זמן יעבור, לא משנה איפה אהיה ובחברת מי, לא חשוב לכמה מערכות יחסים אני אתקדם, החור רק יפער ויגדל ויותיר אותי חלולה מבפנים ומסוגרת כלפי חוץ. שונאת את עצמי לפעמים, כזאת פנטזיונרית, כזאת טיפשה...הניצוץ הבוהק הזה שיש לי בעיניים, ניצוץ של דמעה מבצבצת בכל פעם כשאני שומעת את השיר שלנו, בכל פעם כשאני עוברת ליד המקומות שקרו לנו בהם דברים משמעותיים, בכל פעם כשאני שומעת אנשים מדברים על תחומים שתמיד ידעתי שאהבת, בכל פעם כשמגיע יום השנה שלנו הזמן בשבילי כאילו נעצר - דווקא כשאני לא רוצה כי אין ליום הזה עבורי כבר שום משמעות...בולעת את הרוק כשתמונות העבר מתרוצצות לי בראש ללא הרף, ההרגשה הזאת שאני שונאת אותך ורוצה שתשרף ותתקלה ושהאפר שנותר ממך יתפזר לעולמי עולמים ובו זמנית איכשהו עוד אוהבת אותך, אבל תחושת האובדן הנצחית שתשאיר בי כאב לכל החיים על שהיית מטומטם ועזבת אותי, על שלא הערכת את כל מה שעשיתי בשבילך, על שהפרחת סתם מילים יפות באוויר גם כשכבר הפסקת לאהוב, ועל עצמי, על שלא הייתי מספיק טובה בשבילך, על שהייתי מטומטמת ומלכתחילה האמנתי לך, ועל שאהבתי אותך בכל ליבי...הנה עובדה אני עוד חושבת עלייך.

הכי עצוב להתאהב באדם שאתה יודע מראש שהוא לא מתאים לך או שזה לא יסתדר, ולאהוב אותו בכל זאת רק בגלל התקווה שאיתו זה יהיה אחרת.

אז כנראה שמאושרת אני כבר לא אצליח להיות, מחכה לרגע שכן אוכל...מתנחמת בעובדה שעברתי היום אודישנים להופעה נוספת שבית הספר מעלה וגם למדתי כמה אקורדים נוספים על הגיטרה, לא יודעת איך הייתי חיה בלי מוזיקה.

יולי.