המצב שלי עם א' האקס שלי הוא מאוד מורכב. א' מתגייס בחמישי הקרוב ולכן בתקופה האחרונה יצא לנו להיפגש המון. הרגשות של א' אלי מתחזקים מיום ליום. הכרנו במסע פולין, למרות המרחק הרב בין הערים שלנו הצלחנו לשמור על קשר הדוק - בכל יום מתקשרים דרך הטלפון או הסקייפ, פעם בחודש יוצרים מפגשים, אבל עכשיו רגע לפני הגיוס שלו יוצא לנו להיפגש לפחות פעם בשבוע. בפעם האחרונה שנפגשנו המפגש הסתיים בנשיקה, נשיקה שאומנם עשתה לי נעים בכל הגוף, אך לא באמת הצליחה לעורר אצלי רגשות חזקים כלפיו.

היום א' הגיע לבקר אותי שוב בפעם האחרונה בהחלט לפני שהצבא לוקח אותו.החלטתי לנצל את ההזדמנות אחרי חושבים שעשיתי עם עצמי ולקחת את א' לשיחה, פנים מול פנים, להסביר לו שאני לא אוהבת אותו באותו המובן שהוא אוהב אותי, שלא יכול לקרות בנינו שום דבר ושלטובתו האישית ולטובת המצפון המיוסר שלי, שיניח לנושא ונישאר ידידים טובים. 

ישבנו על המיטה, א' התקרב ועצרתי בעדו והתחלתי להסביר לו את המצב. החיוך שהיה מרוח על פניו לאט לאט התגמד, עיניו נצצו ונראו כאילו עומד לפרוץ בבכי בכל רגע, כאילו הודיעו לו הרגע שמת לו אדם קרוב, הרגשתי לאט לאט איך תוך כדי ההסברים אני מסובבת לו את הסכין בתוך הלב חזק חזק, הרגשתי כל כאב וכאב, הייתי שם, אני יודעת מעולה איך מרגיש הצד הפגוע, וגם אני התחלתי לדמוע. א' קטע אותי במפתיע, ריתק אותי למיטה בנשיקה. "מצטער..." הבטתי בו המומה "תראי...עם כל הכאב שבדבר, את יצאת בסדר גמור! הכי בסדר שאפשר! את לא צריכה לדאוג לי, אני מתקרב אלייך כדי לעשות לך טוב, ואני יודע שכשהתנשקנו זה עשה לך נעים אפילו שאת לא מרגישה אלי כלום מהמובן הזה, לעשות לך טוב פירושו לעשות לי טוב...אני אוהב אותך." א' נישק אותי שוב, נכנעתי. מודה. היה לי נעים. 

א' ווידא בכל פעם שכל מה שהוא עושה לי - ייעשה בהסכמה. הצבתי לו גבולות ברורים, והשתדלתי באמת לזרום כמה שאפשר ולהנות. א' נישק אותי בחושניות על השפתיים, מידי פעם עבר גם לצוואר, העביר לי ליטופים נעימים בכל הגוף, הייתי באופוריה. אחרי תקופה ארוכה שלא יצאתי עם גברים, הרגשתי כל כך בודדה, זה היה חסר לי כל כך...אבל בשיא הלהט התעשתתי ועצרתי, והיה קשה מאוד לעצור כשכל ההורמונים משתוללים בגוף. "אני לא בחורה כזאת...אני לא בקטע של יזיזות וסטוצים או וואטאבר...עם כמה שזה נעים אני חושבת שכדאי שנפסיק כאן".

א' לא היה צריך לשמוע זאת, הוא ידע זאת ומיד הפסיק. מההתפרעות עברנו לתנוחת כפיות, נרגענו קצת, שקט מוחלט השתרר בחדר - כזה שקט שרק הדופק המואץ שלנו נשמע. בהינו אל עבר החלון שבקיר הסמוך ומחשבות החלו לפעפע במוחינו. אני לא יודעת על מה א' חשב...הנחתי שמעט מאוכזב שהפסקנו אך נצר כל רגע קט של אינטימיות איתי, ואילו הראש שלי היה בכלל במקום אחר. אני דואגת ממצבי הבריאותי ומההשפעה שלי על השירות שלי בצה"ל, משום שיש לי חשד לסרטן העור והצבא לא מוכן לקבוע לי פרופיל בינתיים. אני מודאגת מכך שאני לא מוצאת עבודה - כבר שלחתי קורות חיים, פניתי לכל חבר מקומבן שיש לי, עברתי סניף-סניף, נרשמתי לאתר AllJobs ונענתי אפילו למודעות "דרושים" בעיתונים - כולם מלאים\מקבלים רק אחרי צבא\מקבלים רק עם ניסיון קודם (כשבחיים לא עבדתי קודם לכן). אני מודאגת מסיבוב ההופעות שיש לי בתחילת ספטמבר כי נשאר לנו מעט זמן לעבוד על המופע, והמופע עדיין לא עומד. החיוכים הצבועים והסכינים בגב שאנשים תוקעים אחד לשני מאחורי הקלעים מוציאים אותי מדעתי, איפה לעזאזל יש לי מקום ברשימת הדאגות שלי להוסיף גם את א' שאוהב אותי בכל ליבו ואני מתוסכלת שאיני יכולה להחזיר לו אהבה...?!

ההנאה והריגושים הזמניים זה נחמד, אבל חולף מהר...הצרות רק מצטברות ומעמיסות על הלב - אורח חיים לא בריא יש לי הייתי אומרת, מקווה שבסופו של דבר הכל יסתדר על הצד הטוב ביותר.

יולי.