הבוקר נאלצתי לקום מוקדם מאוד (7 בבוקר פור גאד סייק! זה חופש גדול!) בגלל טלפון שהעיר אותי. א' האקס שלי התקשר, הוא הגיע לעיר שלי מוקדם מהצפוי וקבענו להיפגש כדי לחגוג. את א' הכרתי במסע פולין השנה, הוא גר בירושלים ואני בדרום. ביני לבין א' היה קליק מיידי וכבר אז כולם חשבו שאנחנו זוג - היינו יושבים זה לצד זה בארוחות, הוא היה מכין לי קפה, היינו מתלחששים לנו ומתחבקים הרבה, הולכים במסע יד ביד...עד שבאחד הימים א' הודה בפני שהוא נדלק עלי. באותה תקופה היינו תפוסים (כן...לא כל כך מוסרי מה שהוא עשה) ולכן לא עשינו עם זה כלום, החמיא לי ותו לא.

כשחזרנו ארצה באופן מאוד אירוני החברה שלו זרקה אותו, והחבר שלי זרק אותי באותו היום. כל החברים התלהבו והאמינו כי מדובר ביד הגורל וכי אנחנו חייבים לנסות לצאת יחד פעם כי יש בנינו כימיה מדהימה. כבר מההתחלה היינו נורא כנים זה עם זה ונוצר בנינו אמון חזק אחד כלפי השני. א' ואני נשארנו ידידים טובים מאוד גם אחרי שהמסע נגמר. אין יום שלא היינו מתכתבים\מתקשרים זה לזה וגם דאגנו לארגן מפגשים לכל החבורה שנוצרה לנו בפולין. במשך הזמן חווינו יחד חוויות רבות ומשונות (נוסף לחוויות המסעירות של מסע פולין: הקור העז, המראות הקשים, הבכי, הצחוקים שבארוחות, הרגעים האינטימיים שלנו לבד...), למדנו יותר זה על זה והתקרבנו יותר זה לזה, עד שבסופו של דבר החלטתי לתת לנו צ'אנס.

יצאנו יחד משהו כמו חודש, הבנתי שהבחור הזה הוא בחור איכותי, אוהב, איכפתי, דואג, חכם, שונה מכל מה שהכרתי עד עכשיו, אומנם עקשן מאוד אבל אני אוהבת אנשים עם עמוד שדרה. באותה תקופה אני לא יודעת למה לא הצלחתי להרגיש אליו דבר - אולי השיחות היום יומיות שנערכו שעות על גבי שעות גרמו לי לקחת אותו כמובן מאליו, אולי עוד הייתי פגועה מהאקס המיתולוגי שזרק אותי מיד אחרי פולין ולא הייתי עוד מוכנה לקשר רומנטי, ואולי פשוט לא נמשכתי אליו - מהסיבה הכי שטחית שיש - מראה חיצוני. אז תפסתי אותו לשיחה עדינה (ככל הניתן) בארבע עיניים, ואמרתי לו שאני לא מרגישה כלפיו כלום, זה שבר אותי לעשות לו את זה...אבל לא הייתה לי ברירה.

כמה חודשים מאוחר יותר, א' האקס עדיין אוהב אותי, מקווה כי יום אחד יצליח לכבוש אותי מחדש. אני בינתיים הכרתי בחור ירושלמי אחר (שבמקרה א' שונא אותו מאוד) שאומנם היה בחור חביב, כריזמטי, ענה על דרישותיי מבחינה חיצונית ללא ספק, אבל הבחור היה מאוהב בעצמו פשוט. האכילו את הבחור הזה כל החיים שהוא חתיך הורס, ואני לא סובלת אנשים שמרוכזים יותר מידי בעצמם, אז העסק שלי עם ר' נסגר במהרה. למרות שהעדפתי את ר' על א' - א' המשיך לאהוב אותי. זה לא שהוא לא ניסה לשכוח ממני...הוא ניסה בכל כרוחו, אבל לא יכל.

כעבור חצי שנה - בסיום שיחת טלפון יום יומית שגרתית עם א', הוא סגר את השיחה ב"אוהב אותך" - מילים שהרעידו לי את הלב והדהדו לי בראש ללא הרף. בהתחלה כעסתי מאוד על שהשתמש בהן, אמרתי לו שמעולם לא התאהב ואני חושבת שהוא פשוט מבולבל...אבל כשיצא לנו להיפגש שבוע לאחר השיחה הזו והוא חזר על המילים הללו ממש פנים מול פנים, ראיתי בעיניים שלו שהוא מתכוון לכל מילה. הבחור נתפס חזק. מאז אותו יום לא הפסקתי לחשוב עליו - נזכרתי בכל החוויות שעברנו יחד, בכל המחוות שהוא עשה עבורי (והיו המון!), בכל רגע קט של אינטימיות איתו, התחלתי אפילו לחלום עליו חלומות אירוטיים שבלבלו אותי לא מעט... גם כשטסתי, גם כשהייתי עם החברים והמשפחה, פשוט לא הפסקתי לחשוב עליו.

מאז שהגיוס של א' התקרב, התחלנו להיפגש יותר רק שנינו לבד. במפגשים האלה רצינו להיפרד כמו שצריך, רק שא' לא יכל להחזיק את עצמו מלנשק אותי, או לפחות לעמוד מולי תמיד במרחק של נשיקה. הוא לא הפסיק להסתכל עלי ממושכות...עם המבט האוהב והמעריץ הזה, בעודו מרעיף עלי שפע של מחמאות ואומר לי כמה שהוא אוהב אותי. המגע הזה חסר לי, החום והאהבה, מזמן לא יצא לי לשמוע "אני אוהב אותך" ממישהו, כשהוא באמת מתכוון לזה...ועם כמה שהיה לי נחמד לבד, התגעגעתי להרגיש בתוך מסגרת חמה ואוהבת, בתוך זוגיות. בשלב הזה הרגשות שלי לא' נעשו מעורבים - ידעתי שאני מרגישה כלפיו חיבה עזה, אבל לא ידעתי אם מדובר באהבה או סתם רגע של להט שיחלוף לו, ונתתי לדברים לזרום בלי לחשוב יותר מידי: לנשיקות בשפתיים, לנשיקות בצוואר, לנשיקות בחזה, לליטופים, לנשימות שלו על הצוואר שלי...כל כך נעים, תחושה ממסטלת וממכרת, לא רציתי שזה ייפסק...אבל מאחר ואני לא בחורה של סטוצים, הייתי מוכרחה להרגיע את ההורמונים המשתוללים ולשים לזה סוף. היה נעים, היה נחמד אבל מספיק.

א' התגייס, וגם זה לא מנע ממנו להתקשר אלי בכל הזדמנות שרק מתאפשרת לו, ולדבר איתי אפילו יותר משהוא מדבר עם הוריו, לספר לי שהמחשבה עלי היא זו שמחזיקה אותו שם, כשהוא מצפה בכליון עיניים רק לרגע שניפגש. אני לא יודעת מה קרה לי פתאום,אבל הבחנתי שבכל פעם כשהוא התקשר הדופק שלי התפרץ בחוזקה, הייתי קופצת לענות לטלפון ישר מבלי לתת לו להמתין אפילו שנייה, הייתי מוצאת את עצמי מדברת עליו עם החברים וההורים שלי, חושבת עליו הרבה, מתגעגעת...פתאום נפל לי האסימון - יולי, את מתחילה לפתח אליו רגשות.

אז נחזור לסיפור שלנו - א' העיר אותי השקם בבוקר מכיוון שהשתחרר לסופ"ש מהבסיס והגיע לעיר שלי. למרות העייפות הכבדה, אחרי שבוע של לילות בהם התהפכתי במיטה ולא הצלחתי לישון - התעוררתי בשבילו, ואפילו שהייתי צריכה ללכת לעבודה, קיבלתי את פניו ואפשרתי לו לנוח קצת מהשבועיים הלא פשוטים שעבר בזמן היעדרותי. למזלו המנהלת ביטלה לי ברגע האחרון את המשמרת ונשארתי לבלות איתו את שארית היום.

א' חיבק אותי חזק, עם המדים האלה, הרגשתי את הלב שלי דופק בחוזקה "כל כך התגעגעתי אלייך..." "כמה כייף להיות סופסוף במיטה נורמאלית ועוד לצד האדם שאתה הכי אוהב..." מלטף את הלחי שלי ברכות, מסתכל עלי ממושכות עם המבט הזה...המבט האוהב הזה ומנשק אותי קלות על השפתיים, ולאחר מכן נשיקה ארוכה ומלאת תשוקה. הבטנו זה בזה המומים, א' הסתכל עלי בדאגה ושאל: "הכל בסדר יולי?" שתקתי. המילים לא יצאו מפי, קשה לי להגיד את זה...קשה לי אבל..."אני אוהבת אותך" הנה, זה נפלט. "גם אני אוהב אותך יולי!" אמר א' וצחק "לא, לא! אני באמת אוהבת אותך! כאילו ממש!" א' התנפל עלי בנשיקות, זה הרגיש כל כך נכון, כל כך כייף ונעים...

אני בחורה שמאוד קשה לה להגיד "אני אוהבת אותך", כי ברגע שאני אומרת את זה לבן אדם, אני בעצם נותנת לו פתח ללב שלי, לב פצוע וחבול שנפגע כל כך הרבה בעבר, אבל עדיין עם התקווה שיום אחד מישהו ישמור עליו וירפא את הפצעים...

"אזז...על מה את חושבת עכשיו?"

"על שלוש מילים."

17.8 - התאריך החדש שלנו :)

מקווה שחזרה לזוגיות איתו היא הדבר הנכון. מבחינת סיכויי הצלחה? עם העומס שמוטל עלי בעבודה ובחזרות לסיבוב ההופעות שלי בספטמבר, ועם הטירונות שלו שקוברת אותו רוב הזמן בבסיס? לא מהלך נבון. אבל תראו את השם של הבלוג שלי...הייתם מצפים ממני לפעול אחרת?! זו מי שאני...

יולי.