בבוקר של יום ראשון קמתי מוקדם מהרגיל, נרגשת ומעוטרת בחיוך גדול על הפנים. קיבלתי מא' (הכבר לא אקס שלי!) אסמס "אני כבר כאן, מחכה לך :)". א' הוא חייל, התחיל לא מזמן טירונות ועכשיו זה הזמן השנוא על כל חייל וחייל - החזרה לבסיס. בשביל להגיע לבסיס א' מוכרח לעבור דרך העיר שלי, ואפילו אם אוכל לראות אותו לכמה דקות לפני שהוא עוזב אותי לשבועיים נוספים - אני אעשה את זה.

הלב שלי דפק, רצתי מהר כדי להספיק לראות אותו ולהיות איתו כמה שיותר. הגעתי למרכזית, שבאותה שעה הייתה מוצפת בחיילים, כל כך הרבה מדים ירוקים ואפורים, שחיתי בינהם, הרגשתי בולטת ונבוכה, הייתי היחידה שלבשה בגדים אזרחיים. חיפשתי את א', זה היה כמו למצוא מחט בערימה של שחט. העיניים מחפשות, מבולבלות, עד שלפתע בין כל האנשים אני רואה אותו, עם חיוך ענק מרוח על הפנים, לבוש מדים ומדוגם לתפארת מדינת ישראל. קפצתי עליו עם חיבוק גדול, התנשקנו והכל הרגיש כל כך כייף ונעים. כל החיילים סביב הסתכלו על שנינו, זה הרגיש קצת מביך. אני החברה היחידה שבאה ללוות את החייל שלה לבסיס השקם בבוקר.

א' הציג אותי בפני החברים שלו שמשרתים איתו, אנשים שנראים מאוד נחמדים ואפילו הסכימו לצלם את שנינו יחד למזכרת. אמרתי לא' באיזו שיחת טלפון אחת שלנו כשעוד היינו ידידים טובים שכשהוא יתגייס אני רוצה לאפות בשבילו עוגיות לדרך. לצערי לא היה באפשרותי להכין לו עוגיות, אז כתבתי לו מכתב, מכתב מהמכתבים של פעם (אני יודעת...זה קיטשי להחריד, אבל זה דבר שבניגוד לעוגיות עשוי להישמר לנצח). כתבתי לו שם כמה הוא עושה אותי מאושרת, כמה אני אתגעגע אליו ועוד כל מיני דברים שישמרו אותו חזק בשבועיים הלא פשוטים הללו...שישאר לו משהו ממני. לאחר מכן הגיע הרגע שלנו להיפרד, נתתי לו חיבוק ארוך אחרון, נשיקה ארוכה אחרונה, ולחשתי לו "אני אלך מהר, כי אם אני לא אעזוב עכשיו יהיה לי קשה לעזוב..." והלכתי מהר מבלי להסתכל לאחור. 

לאחר מכן החלטתי שאם אני כבר במרכזית, אני אסע לחברה טובה שלא ראיתי מזמן. כשהגעתי אליה ישר השלמנו פערים מהזמן האבוד, צחקנו ראינו סרטים, אכלנו, רקדנו ועשינו את השיגועים הרגילים. שמתי לב שהזכרתי את א' בלי סוף בשיחות שלנו, הראתי לה את התמונה שלנו יחד והזכרתי אותו כל כך הרבה, בניגוד לפעם הראשונה שהיינו יחד ולא הייתי חושבת עליו או מזכירה אותו בכלל. "יולי, נראה לי שהפעם זה יחזיק מעמד הרבה זמן..." הסתכלתי עליה במבט מודאג "כן? את חושבת?" היא צחקה "בטח! תראי אותך! העיניים שלך נוצצות, את כולך קורנת ושמחה יותר, מזכירה אותו בכל הזדמנות...אני מכירה אותך כבר שנים, אני יודעת איך את כשאת אוהבת מישהו..." הרגשתי טוב אחרי השיחה איתה, בדרך כלל אנחנו לא עושות יותר מידי שיחות עומק, היא יותר חברה של צחוקים ושטויות, אבל היא באמת הבינה אותי והפתיעה אותי.

מאוחר יותר הלכתי לעבודה, עברתי משמרת מהגיהנום - 7 וחצי שעות על הרגליים, בהן עלי להתרוצץ בחנות ענקית, לסדר אותה, לשרת אנשים בחיוך כשבינתיים הגוף כואב כל כך ומגיעה לי הפסקה מסכנה של רבע שעה. כל המשמרת אני מסתכלת בשעון ומקווה שהזמן יחלוף מהר, חושבת על א' ומנסה להחזיק מעמד בשבילו בעודו סובל קשיים אמיתיים בטירונות. אני עובדת שם רק ארבעה ימים וכבר התחילו לעלות בי מחשבות על פרישה. בכל סוף יום אני מרגישה כמאין בובה מתפרקת -הגב חוזר תפוס, הרגליים מתקלפות ונפוחות, הכל כל כך כואב. הפסקתי להתאמן עם המאמנת כושר שלי בגלל מחסור בכוחות וזמן ואין לי זמן לדבר עם החבר שלי בשעת ת"ש הבודדה שיש לו בכל ערב. 

התבאסתי מאוד בסוף המשמרת לגלות שיחה שלא נענתה מא'. פספסתי את ההזדמנות לדבר איתו, לשמוע ממנו מה עובר עליו, אם הוא קרא את המכתב שלי ומה הוא חושב על זה, ולפתע נשלחה לי הודעה ממנו: "לצערי את בעבודה כרגע, המכתב שלך עשה לי חיוך ענק, ויצא שכמה מהחבר'ה בבסיס ראו אותי קורא את המכתב ושמו לב קצת לחיוך ושאלו ממי זה. כל פעם שאקרא את המכתב הזה יהיה לי חיוך ואזכר בבחורה שאני אוהב ושאוהבת אותי! שמתי אותו בחוגר, כך שהוא תמיד יהיה איתי ותמיד קרוב ללב. לסיום יש לי רק דבר אחד להגיד לך יולי, אני אוהב אותך :) ". את ההודעה הזו קראתי שוב ושוב כמה פעמים בעוד דמעה זולגת מעיניי, משתוקקת לחבק ולנשק אותו ולשמוע את הקול שלו...

היום פוטרתי לראשונה בחיי מהעבודה הראשונה בחיי. הבוסית לא חושבת שאני מסוגלת לעבוד בתנאים כאלה, נו טוב...יותר זמן בשבילו ובשביל עצמי :)

יולי.