אז ככה זה באהבה...כשהוא רוצה אותך, את לא מרגישה אליו כלום מעבר לחיבה. כשאת רוצה אותו, הוא לא מודע לקיומך או לוקח אותך כמובן מאליו. כשאתם סופסוף ביחד ונראה שהכל מתחיל להסתדר לכם בחיים? ובכן, לאט לאט מתחילים המתחים, ההורמונים, הריבים הטיפשיים ושאלת "יחסינו לאן" שחוזרת על עצמה מידי שבוע, מתחיל להתגבש סדר עדיפויות - האחד בוחר לשים את הזוגיות במרכז חייו ולהקדיש כל דקה במחשבה עליה ואילו השני בוחר להניח את עצמו ואת חייו הקודמים במרכז והזוגיות היא עבורו רק מאין תוספת שממתיקה לנו את החיים. כולנו שואפים להגיע למצב ששני בני הזוג נשארים בדיוק כפי שהיו עם חייהם הקודמים, ועם התוספת הקטנה והמשמעותית בצד - אך בכולנו איפשהו (גם אם במידה מזערית ביותר) מסתתרת החיה הרעה הזאת, האובססיביות, הקנאה, הדאגה, הרוכשנות, החיה הזאת שמכניסה אותנו לסרטים שאנו עלולים לאבד את הדבר הטהור והיפה הזה בכל רגע...הרי עד שזה לא הסוף - זה לא הסוף, לא? 

לפעמים אני כל כך שונאת את עצמי על זה שאני מאפשרת לעצמי לדאוג בכלל שהחבר המדהים שיש לי עכשיו שחיכה בשבילי עשרה חודשים (!!) ואהב אותי בכל ליבו כמו שלא אהב מעולם (והוא באמת לא התאהב מעולם...) אחרי כל החוויות המטורפות שעברנו השנה - הנעימות יותר והנעימות פחות - למה אני מפחדת כל כך לסמוך עליו?! עברתי לא מעט שברונות לב בחיי, בגדו בי, שיקרו לי ואפילו הוטרדתי מינית. למה עד שמגיע בחור שבלב שלם אני יודעת שהוא שווה את זה, אני לא מסוגלת להניח לתחושות השליליות לזרום לי בגוף? האם לעולם לא אוכל עוד לסמוך על גברים? האם כולם באמת אותו דבר?

או שזה הספק הקטנטן שאולי הכל יחזור על עצמו, וכמו שנתתי את כל ליבי בקשרים הקודמים ונוכחתי לגלות שמדובר בבזבוז זמן, כסף ובעיקר משאבי אנרגיה, הפחד שאולי גם הפעם מדובר באהבה מעוורת...

מחר אני נוסעת לישון אצלו ואנחנו הולכים להעביר את הסופ"ש והחג ביחד, ולחגוג חודש יחד...אני יודעת שאני צריכה לשמוח ולחשוב חיובי כי אולי הוא יוצא מן הכלל, אבל לראות אותו נשאר ידיד של האקסית ולהיות רחוקה ממנו רוב הזמן (הוא בבסיס-אני בבית, הוא גר במרכז- אני בדרום) אלו לא ממש דברים שמרגיעים אותי...שלא לדבר על ניסיון העבר שלי.

אהבה זה כאב ראש אחד גדול,

אני רוצה לישון שינה ארווווכה ארוכה.

יולי