כנראה שבלוג הוא מקום שנוח לברוח אליו כשרע לנו ואנחנו חייבים לפרוק אבל אין לנו עם מי לדבר על זה, או כשבאמת קורה אירוע מרגש וקיצוני.

אני מתחזקת זוגיות עם א' היקר שלי, אותו אקס שנלחם ונלחם עלי במשך עשרה חודשים כדי לכבוש אותי מחדש, ואכן הצליח לכבוש אותי...לכבוש ובגדול. למעשה אני מוצאת עצמי חסרת אונים שאני לא יכולה להוציא אותו מהראש, שמצב הרוח שלי תלוי באם נשוחח היום ואיך השיחה תתנהל, שאני כזאת קנאית שכל אינטרקציה שלו עם המין הנשי תעורר בי חשדות ודאגות מיותרות שיכניסו אותי לסרטים, שכשהוא מעדיף לפעמים לעשות דברים אחרים על פני להיות איתי כמו לצאת עם החבר'ה שלו לפעמים גם בלעדיי או לשחק במחשב שעות על גבי שעות ולישון לשם שינוי לבד במיטה ולהתרווח - ואני עם פה פעור ועיניים דומעות לא מבינה מה עשיתי לא בסדר...למה הוא זקוק לספייס ממני?! הוא גר במרכז ואני בדרום בכלל, הוא כל יום בבסיס ואני כל היום בבית - הבחורה שמחכה בקוצר רוח לאהובה, כל כך קשה להיות הבחורה הזו...

אני מבינה מהיכן נובע הרצון להיות לבד לפעמים, יוצא שכל פעם כשהוא סופסוף משתחרר מהבסיס אחרי שחווה קשיים בין אם פיזיים או סכסוכים עם האנשים איתם הוא תקוע באותו אוהל רוב הזמן...עד שהוא משתחרר הוא מוכרח להיות במסגרת זוגית, טוב...אף אחד לא הכריח אותו, הוא רצה ונלחם, אבל נוסף לחברה הוא לא רוצה לאבד את עצמו - את התחביבים והחברים (נחמד שזה גם החברה וגם החברים, אבל משהו בזה גם חוסם אותו מלהרגיש משוחרר יותר איתם).

שונאת להרגיש עדיפות שנייה, שונאת להרגיש שאני לא מספקת את הסחורה. סך הכל אני חושבת שאני בסדר גמור. אני זוכרת שנסעתי אליו לבסיס כשהוא סגר שם שבת עם עוגת שוקולד מושקעת שאפיתי עבורו כל הלילה אחרי יום עבודה קשה. לבשתי שמלה פרחונית והתבשמתי ונוסף לעוגה הכנתי לשנינו גם צהריים. כל החיילים סביב הביטו בנו בקנאה, נתתי להם לטעום מהעוגה וכולם שיבחו את כישורי הבישול שלי, וכשהלכתי חבר שלי גילה לי בסוד שכולם גם חושבים שאני יפייפיה ואמרו לו שהוא בר מזל...

מה שהיה הכי חשוב עבורי הוא שהוא נהנה והעריך את ההשקעה שלי. זו לא הפעם היחידה שנסעתי אליו במיוחד לבסיס לארח לו חברה, וכשהוא חוזר הביתה עייף אני עושה לו מסאז' נעים ומנשקת אותו ועם החיבוק הארוך הזה של הגעגוע... הוא לעולם לא יבין איך זה מרגיש להיות הבחורה שמחכה לאהוב שלה שיחזור, שתמיד משתוקקת בלילה לשיחת טלפון קצרצרה ממנו שתשפיע על מצב רוחה הנתון לא משנה מה עבר עליה באותו היום, שרק סופרת את הימים שתראה אותו שוב וחושבת כל פעם כיצד להפתיע אותו מחדש...

השהות הממושכת שלי בבית ללא מעש (מאחר ויש עוד זמן רב עד הגיוס שלי) גורמת לי להתרפק על רגעים שעברנו יחד...את מסע פולין שעברנו יחד ובו בעצם הכרנו לראשונה והייתה בנינו כימיה מטורפת כבר ממבט ראשון, ידיד שלי אמר שכבר אז היה ניתן לחזות שאני והוא נהיה יחד "זה משהו במבט שלכם אחד על השני...אני לא יודע להסביר..." את הנשיקה הראשונה שלנו, את הנשיקה הראשונה שלנו לאחר שחזרנו, את הרגע הקסום הזה שהיינו רק שנינו בחוף הים, את המכתב הראשון שהוא כתב לי (כן, אנחנו שולחים אחד לשני מכתבים בכתב יד - קיטשי להחריד אבל מרגש הרבה יותר מאסמס פשוט), הרגע שבו הוא ישן אצלי ונראה כמו מלאך, הרגע שבו הוא הציג לי את המשפחה שלו והחברים שלו, הריב הראשון שלנו והפיוס הנעים שאחריו, הרגע שהוא היה אצלי ולפתע נשמעה אזעקת צבע אדום והוא הרגיע אותי כשרעדתי מפחד והיה שם בשבילי, הרגע שבו הוא העיר אותי בנשיקה, הרגע שבו התראינו בהשבעה שלו אחרי כלכך הרבה זמן שלא התראינו...

אני לא מתלוננת, יש לי חבר מדהים. הכי מדהים שאפשר לבקש. הוא שווה את המרחק, את הסיכון ואת הכל. כשהוא מתקשר אלי או מסמס לי בשעות מאוחרות מאוד אני מתעוררת בשבילו ועושה כל שביכולתי להראות לו את אהבתי העזה כלפיו...רק חבל שאני מרגישה את הרייקנות התמידית הזאת, אני שונאת להרגיש תלויה ואובססיבית, אני פשוט אוהבת אותו ומניחה שהשבוע לא ניפגש...כשאוהבים מישהו לפעמים צריך לשחרר... 

"Your all I need when I'm holding you tight,

if you walk away I will suffer tonight...

I'm terrified to love for the first time..."

יולי.